"חפשו את המפה. היא תהיה שם. אף סיור בארץ הפנטזיה אינו שלם בלי מפה." כך נפתח ספרה של דיאנה ווין ג'ונס, "המדריך הקשוח לארץ הפנטזיה": פרודיה שנונה וקולעת על ספרי פנטזיה נוסחתיים, הכתובה בצורת מדריך טיולים (The Tough Guide to Fantasyland, 1996). ג'ונס מתארת מפת פנטזיה טיפוסית כמלאת שטחים ריקים אותם חוצים מיני קווים מפותלים וכתובות קריפטיות שאי אפשר להבין מהן דבר: "במילים אחרות, המפה חסרת תועלת, אבל מומלץ שתמשיכו להיעזר בה, כי לא תקבלו אחרת. וגורו לכם. אם תצאו לסיור הזה, תיאלצו לבקר בכל אחד מהאתרים על המפה הזאת, בין שהינו מסומן ובין אם לאו. זהו חוק."
המפה בתחילת ספרי פנטזיה הפכה זה מכבר לקלישאה של הז'אנר. כדרכן של קלישאות, מפות רבות הן תמצית מרוכזת של כל מה שרע בספרי פנטזיה נוסחתיים: ועם זאת, המפות לא היו הופכות לקלישאה אלמלא היה בהן דבר-מה מרתק, שובה לב ומגרה לקרוא הלאה.
הרשומה הזאת נולדה כתגובה למאמרה של מיה וינשטוק, "מפה של קסם: שביל הבריחה אל הילדות" שהתפרסם אמש ב-ynet. במאמרה מנסה וינשטוק לטעון כי המפות, המייצגות דחף אימרפיאליסטי של האדם הלבן להגדיר את גבולות העולם, "הפכו לאבן יסוד גם בספרי ילדים קלאסיים בתקופה המאה ה-19, ותחילת המאה ה-20": ונותנת כדוגמה את הספרים "פיטר פן", "הקוסם מארץ עוץ", "עליזה בארץ הפלאות", "פו הדוב" וסדרת נרניה. אלא שבניגוד לקביעותיה של וינשטוק, באף אחד מהספרים הללו לא היו מפות במהדורות המוקדמות, מלבד בספר "פו הדוב", שסיפורו מתלבש על מפה קיימת של אתר גיאוגרפי ממשי (מקטע של יער אשדון באנגליה, סמוך לבית הקיט של הסופר א"א מילן). בספר "פיטר פן בגני קנזינגטון", גלגול קדום של סיפור פיטר פן, היתה אכן כלולה במקור מפה, אבל זו לא היתה מפה של מקום דמיוני כי אם של גני קנזינגטון בלונדון, אף הם אתר גיאוגרפי ממשי. אם וינשטוק מנסה לטעון שהסופרים הללו ניסו לכבוש את מרחבי הדמיון באמצעות כך שכפו עליהם תבנית של מפה מציאותית, הרי שההפך היה נכון: דומה שהסופרים המוזכרים שאפו באופן חתרני להחדיר את הפנטזיה לעולם הממשי, לאכלס את המרחב הקיים ביצירי בדיון ובזאת לאפשר לדמיון לפלוש למציאות.
וכי איך אפשר למפות את ארץ לעולם-לא כפי שתיאר אותה ג'יימס בארי? למעשה, בארי מציין מפורשות שזוהי משימה בלתי אפשרית. "אין סיכוי שינסו לצייר מפה של מוח של ילד, שהוא דבר מבולבל, ואם לא די בזה – גם מסתחרר ללא הרף". ארץ לעולם-לא, לפי בארי, מורכבת מכל הסיפורים הדמיוניים שמסתובבים לילד בתוך הראש, אך גם מטרדות היומיום והמצוקות הפרטיות: "כל אלה גם הם חלקים של האי או בעצם שייכים בכלל למפה אחרת שמבצבצת מבעד לזו, והכול מבלבל מאוד, בעיקר מפני ששום דבר גם לא מפסיק לזוז". בנוסף, עבור כל ילד, ארץ לעולם-לא מופיעה באופן שונה: "בארצו של ג'ון, לדוגמה, היתה לגונה שמעליה ריחפה להקת ציפורי פלמינגו שג'ון ניסה לצוד בירייה, בעוד בארצו של מייקל, שהיה קטנטנן, היה פלמינגו שמעליו ריחפה להקת לגונות". (מתוך "פיטר פן – הנוסח המוער", בתרגומי, הוצאת אריה ניר).
כאשר החוקים המגדירים את מרחב הדמיון הם חוקי חלום, הרי שמעצם מהותו מסרב המרחב להתעתק למפה. כך בארץ הפלאות של לואיס קרול, שבו אף מימד אינו נשאר קבוע. אליס מתכווצת ונמתחת לסירוגין, פעם קטנה ופעם גדולה. היא בוכה ודמעותיה הופכות לים המאיים להטביעה. היא פוגשת את חתול הצ'שר במטבח של הדוכסית, נוטלת את התינוק מידיה של הדוכסית, ובעוד התינוק הופך בזרועותיה לחזרזיר נשכח המטבח ללא הסבר והמשך השיחה עם חתול הצ'שר מתרחש ביער, כאשר החתול מופיע על ענף של עץ. אם אין יחס קבוע בין קטן וגדול, חוץ ופנים, קרוב ורחוק, איך אפשר לצייר מפה? המפה היחידה שתיתכן היא רפרזנטציה סכמטית ומופשטת, על דרך המשל: מפה רק במובן הכי רופף של המילה.
נסכם עד כאן. יער ת"ק פרסה מספרי "פו הדוב", וגני קנזינגטון מהספר "פיטר פן בגני קנזינגטון", הם דוגמאות למרחבים ממשיים שמיפויים בספר הוא אמצעי לקישור בין המציאות לבין הסיפור. ארץ לעולם-לא וארץ הפלאות הן ארצות חלום שאינן ניתנות למיפוי הגיוני. ומה בדבר עוץ?
במהדורה הראשונה של "הקוסם מארץ עוץ" שראתה אור בשנת 1900 לא היתה מפה. הגיאוגרפיה של עוץ פשטנית כל כך, שאין צורך במפה מצוירת על מנת לדמיין אותה: היא מלבנית לגמרי, ומחולקת לארבע רבעים לאורך האלכסונים, כשעיר האיזמרגד נמצאת בדיוק באמצע. רק בשנת 1908, כאשר הכין מופע פנס-קסם המבוסס על ספריו, שרטט הסופר פרנק באום את מפת עוץ הראשונה כאמצעי עזר חזותי. מפה מעט מפורטת יותר התפרסמה בספר "טיק-טוק מארץ עוץ" בשנת 1914, עם טעות מעניינת: ארץ המנצ'קינים שהיתה אמורה להיות במזרח, התחלפה עם ארץ הווינקים שהיתה אמורה להיות במערב. ייתכן שמקור הטעות הוא בכך שבאום העתיק את המפה משקופית פנס הקסם, ושכח לשים לב שמדובר בתמונת ראי. בגרסאות אחדות של מפת עוץ המוקדמת, "תיקנו" את שושנת הרוחות כדי לפצות על הבלבול: המזרח מופיע משמאל והמערב מימין.
את כל הסיפור המפותל הזה הבאתי כראייה לכך שבאום לא התייחס ברצינות יתרה לגיאוגרפיה ולקרטוגרפיה של ארץ עוץ. הוא כתב בלי לתכנן, והוסיף את המפה בדיעבד רק לשם הקישוט והשעשוע. מן הסתם באום לא התרגש מכך שהנוף שהוא צייר נראה כתרשים גיאומטרי לא טבעי, שהמרחקים במפה שלו לא מסתדרים עם משך המסעות, או שמדי פעם התחלפו לו כיווני הרוחות. זאת בניגוד מובהק למחבר "שר הטבעות", גר"ר טולקין, שהיה מת מבושה אילו התגלו אצלו שגיאות חמורות כאלה במפות של הארץ התיכונה. גישתו של טולקין הפוכה מזו של באום: בשבילו, הגיאוגרפיה וההיסטוריה של הארץ הבדיונית הן בסיס לבניית עולם, ובלעדיהם אי אפשר לספר סיפור. טולקין הרי המציא לעולמו הבדיוני מיתולוגיות, תרבויות ושפות: המפות הן רק נדבך אחד של ההכנות הרבות שעשה טולקין לקראת הנחת הסיפור שלו.
באוקטובר השנה ישבתי בקהל של פאנל על מפות שהתקיים במסגרת כנס הפנטסיה העולמי בטורונטו. אמירה אחת שנזרקה לאוויר בפאנל, היתה שמפה היא לא מרכיב חיוני בספר פנטסיה שמגיע אל המדף, אבל כן חיונית עבור הסופר שכותב את הספר. יש היגיון באמירה הזאת, אבל רק בסוגים מסויימים של פנטסיה: אותן פנטסיות שבהן השאיפה היא לבנות עולם אחר אשר מעביר תחושה מציאותית – אסכולת טולקין.
אין לי כרגע אפשרות לערוך מחקר רציני ולבדוק מתי הפכו המפות למוסכמה שגורה בספרות הפנטסטית, אבל ההימור שלי הוא שאבי המפות בספרי הפנטסיה הוא טולקין. מה שבטוח, התואר הזה לא מגיע לאף אחד מסופרי הילדים הקלאסיים שהוזכרו לעיל: לואיס קרול, פרנק באום, ג'יימס מ. בארי ואפילו א"א מילן המאוחר יחסית – גברים לבנים ואימפריאליסטים ככול שהיו. טולקין היה בן לתקופה היסטורית מאוחרת ושונה לחלוטין והוא כתב פנטסיה שונה בתכלית. לפי הסיווג הנוח והשימושי שמניחה החוקרת פארה מנדלסון בספרה "רטוריקה של הפנטסיה", ספרי הילדים הקלאסיים ברובם משתייכים לסוגת פנטזיית המעבר-מסע (portal-quest fantasy) או מה שאני מכנה ספרות "לשם ובחזרה", בעוד שר הטבעות הוא הדוגמה המתבקשת לסוגת הפנטסיה המשוקעת (immersive fantasy) המוכלת כל כולה בעולם בדיוני, בלי דמויות שמבצעות מעבר בין עולמנו אנו לעולם הפלאים. בפנטסיה משוקעת בניית העולם היא מכרעת, והמפה היא כלי עזר אדיר לסופר, הרי הוא בורא העולם; בפנטסיית לשם-ובחזרה, לעומת זאת, עולם הפלאים יכול להתקיים ברמת מציאות שאינה דורשת מפה, כגון חלום, משל או אגדה.
אפילו בפנטזיה השואפת להיות ריאליסטית, מפות הן חרב פיפיות. מצד אחד הן עוזרות לקורא למקם את עצמו בעולם הבדיוני, ומסוגלות להעביר מידע חשוב; מצד שני, הן עלולות להיות מלאות "ספויילרים" ולחשוף יותר מדי פרטים על הסיפור. מצד אחד הן מעוררות סקרנות ורצון לגלות את המקומות המתוארים בהן, מצד שני הן עלולות לחשוף את ערוותו של בורא העולם הבדיוני אשר קצרה ידו מלברוא מציאות מקורית באמת, ובד בבד אמינה. (המפה השבלונית שכוללת דיאנה ווין ג'ונס בפתיחת "המדריך הקשוח לארץ הפנטסיה" מדגימה זאת באופן נפלא: במבט ראשון נראית היבשה מומצאת לכל דבר, אך כשהופכים אותה על ראשה מתברר שזוהי מפת אירופה המוכרת. ובכך רמז לאירו-צנטריות הטיפוסית לספרי פנטזיה בינוניים).
בספרי פנטזיה לילדים, הבעיה העיקרית של מפות היא שמפות תוחמות את הדמיון ומקבעות את המציאות. ארץ פלאים צריכה שיהיה לה החופש לגדול, להתרחב, להשתנות כדי להתאים לצרכי הסיפור. בספר "הסיפור שאינו נגמר", ארץ פנטסיה נאכלת על-ידי הלא-כלום של מות הדימיון, אך באפשרותה לצמוח ולהתחדש בבת אחת, והיא נותרת חסרת גבולות. בית-הספר הוגוורטס שבו לומד הארי פוטר הוא מבנה דינמי שמשתנה ללא הרף: חדרים מופיעים ונעלמים, גרמי מדרגות זזים ממקומם; אי אפשר למפות את סביבתו באמצעים של מוגלגים, אלא רק במפת קסמים דינמית שיכולה להשתנות אף היא – מפת הקונדסאים.
מפת עוץ ראתה אור רק בספר השמיני בסדרת עוץ; את המפה של נרניה ציירה פולין ביינס רק אחרי שכל ספרי נרניה נכתבו והסדרה הושלמה. המפות הללו הן אמצעי רטרואקטיבי לסימון הדרך שכבר עברנו, אבל הן אינן מתוות דרך המשך. כשכל מטרת המסע היא גילוי וצמיחה, אין טעם בקביעת המסלול מראש. הפנטזיה של ספרי הילדים לוקחת אותנו לאן שתיקח, עם או בלי מפה – המפה היא רק הניסיון הכושל שלנו ללכוד לרגע את החלום.
