בשבת ראיתי עם המשפחה את הסרט של לגו. בגדול, זה סרט מהנה עם קווים חתרניים מענגים, אבל הוא מנוגד להתנהלות של חברת לגו עצמה בשנים האחרונות, והשקר הזה קצת עצבן אותי. חברתי נועה מנהיים כתבה השבוע דברים מעניינים במוסף הארץ אף היא בהשראת הסרט (לפעמים יוצא לי לשוחח עם נועה על המאמרים שלה לפני שהם מתפרסמים, הפעם לא – פשוט היינו בראש דומה, כנראה) אבל אני לא שותפה לאופטימיות שבה היא חותמת את מאמרה. לדעתי משהו עמוק אצלנו התקלקל, וחברת לגו היא דוגמה לכך.

מודעת לגו מסוף שנות השבעים

לגו הוא מוצר יקר. במיוחד בישראל. זה לא חדש. מצד שני, הוא גם מוצר איכותי. כל מי ששיחק עם חיקויי לגו זולים יודע שאפשר להרגיש בהבדל: הלבנים מתחברות יותר טוב, והן שומרות על צבען ועל צורתן לאורך שנים רבות. בארגז הלגו אצלנו בבית יש חלקי לגו שנרכשו עבורי בשנות השבעים. איכות הפלסטיק מעט שונה, אבל הם עדיין שמישים לחלוטין ומתחברים היטב גם ללגו שנרכש השנה. וכאן מתחילה הבעיה של חברת לגו. כי אם המוצר כל כך עמיד, מי שקנה פעם אחת לגו לכאורה לא צריך לקנות עוד לגו. הוא יכול אפילו להוריש את הלגו לילדים שלו. ואז איך ימכרו לגו חדש?

הפתרון של לגו היה פתרון שיווקי: לפצל את המותג "לגו" לתת-מותגים. כן, נכון, לגו כבר יש לנו. אבל אין לנו לגו נינג'גו. צ'ימה. מפעל הגיבורים. עכשיו יש סדרות של לגו שצריך לאסוף. המוצר הכללי, לגו, כבר אינו מספק: יצרנו צורך במוצרים ספציפיים יותר. צריך לאסוף את כל הסדרה, וכשנגמור לאסוף אותה, תהיה סדרה חדשה. במקום לחפש קונים חדשים ללגו, מצאו לגו את הדרך למכור שוב ושוב לאותם קונים.

מה רע בזה? חברת לגו מרוויחה הרבה כסף וממשיכה לייצר צעצועים שמשמחים את הילדים שלנו, והילדים שלנו שמחים. זאת אומרת, בתנאי שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקנות להם בדיוק את הלגו שהם רוצים. כי עכשיו לגו ישן זה כבר לא נחשב. ואיך נשתמש בלגו שלנו למשחקי הארי פוטר, אם אין לנו לגו הארי פוטר? או לגו מלחמת הכוכבים? או לגו נינג'גו, צ'ימה, מפעל הגיבורים וכן הלאה? במקום שהלגו יהיה משחק הרכבה כללי שיכול לשמש לבניית מבנים כיד הדמיון החופשית, הלגו הולך ונעשה ספציפי יותר, ומשאיר פחות ופחות מקום לדמיון, תוך שהוא מעודד יותר ויותר קנייה.

כאן הרגיזה אותי הצביעות של סרט הלגו. (אזהרת ספויילרים כלליים למי שלא ראה את הסרט.) לכאורה עולה מהסרט מסר חתרני: לא צריך לשחק בלגו רק לפי ההוראות. מותר לבנות דברים מהדמיון. אפילו אם בונים דברים מופרכים, אפילו אם משלבים בבניה חומרים חוץ-לגואיים כגון גומיות ומסטיק, אפילו אם (רחמנא לצלן) מערבבים לגו מסדרות שונות. הרע בעולם של לגו הוא "מר ביזנס", הנשק המסוכן שלו הוא (ספויילר!!!) שפופרת דבק, והדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאנשי הלגו הוא שייקבעו אותם וימנעו את פירוקם והרכבתם מחדש. הדחף הכפייתי לשחק עם הלגו בדיוק כמו שהוא מופיע על האריזה ובחוברת ההוראות, הוא דחף שלילי, ממית. כך לכאורה עולה מהסרט.

אני אוהבת את המסר הזה, וגם את הערבוביות בסרט. מתה על הצוללת עם רגלי הדוב החמוד, ועוד. מקסים בעיני שסרט לגו מפגיש בין בטמן לבין הן סולו, בין דמבלדור לגנדלף, בין מיכלאנג'לו הצייר למיכלאנג'לו צב הנינג'ה. אבל שימו לב מי נעדרים מהסרט. נינג'גו, צ'ימה, מפעל הגיבורים, פרנדז… כלומר, כל אותם תת-מותגים של לגו מהשנים האחרונות שהם לא פרנצ'ייז חיצוני – אותם לא מערבבים פנימה. הם כאילו לא נחשבים לגו. אותם בכל זאת, צריך כנראה להחזיק בנפרד, ובעיקר לקנות בנפרד.

למיטב ידיעתי, ולא בדקתי, המכירות של לגו מעולם לא היו טובות יותר. כלומר שמדיניות השיווק של לגו מוכיחה את עצמה, ואין לחברה הזאת שום תמריץ לשנות אותה. בעולם ליברטני, ההצלחה הכספית מוכיחה את צדקת הדרך. אבל לי יש בעיה עם זה. יש לי בעיה עם העידוד לקנות לקנות לקנות, בלי מחשבה על שכבות בחברה שלא יכולות לקנות ככה, בלי מחשבה על איכות הסביבה. יש לי בעיה עם זילות הלגו שעולה מהתנהגות כזאת, ועם זה שהבית שלי עולה על גדותיו מרוב צעצועים (לא רק לגו) שאף אחד לא משחק בהם, כי יש יותר מדי צעצועים כדי להעריך את מה שיש, וכי המסר הוא שצעצוע ישן כבר לא שווה, ואף על פי כן הצעצועים ממשיכים לזרום אלינו הביתה ללא הרף. ברור שגם אני אישית אשמה בזה אבל זה נגע כללי בתקופתנו: הצעצועים מגיעים במתנה מסבים, מדודים ומחברים, ועם ארוחות, ומכל עבר. בכל פסח אני תורמת/זורקת כמות צעצועים ששווה ליותר ממה שהיה לכל הסבים של הילדים שלי בכל חייהם ביחד. ועדיין הבית מוצף צעצועים.

ויש לי בעיה קשה מאוד עם זה שהצעצועים של ימינו הם יותר ויותר סקסיטיים. אין יצרנית שמדגימה את זה יותר במדויק מחברת לגו. אם פעם לגו היה מוצר יוניסקס, ובנות כיכבו בפרסומות ללגו שבהן לא נראית טיפה של ורוד, הרי שכחלק מתת-המיתוג שנועד לעודד קנייה החליטה חברת לגו להפריש את הבנות ולהתייחס אליהן כקבוצה נפרדת. וזה רע מהמון סיבות. מדובר לא רק בהבדלי צבע, אלא בתכנים שלכאורה מתאימים לבנות: חברות, אהבת חיות מחמד, טיפוח הן והיופי. אז נכון שיש בנות שמאוד אוהבות את המוצרים החדשים של לגו ושתהיינה בריאות, מותר להן, בכיף, אין בזה כל רע. הבעיה מתחילה כשהנחת היסוד היא שאלה התחומים היחידים שמעניינים בנות, ושהם מעניינים אך ורק בנות. בכך מעבירים את המסר שזה כל מה שבנות נורמליות צריכות לאהוב, ובמקביל שלבנים בשום פנים ואופן אסור לאהוב את הדברים האלה. ומתברר שכשמפמפים לבנות ללא הרף שהן לא אוהבות הנדסה, מתמטיקה וטכנולוגיה, זה משפיע על הבחירות שלהן, ומקשה עליהן להתקדם בתחומים האלה. וכשמפמפמים לבנים שיש דברים שהם רק בשביל בנות ולבנים אסור, זה מייצר טרגדיות עבור אותם בנים שבכל זאת נמשך לבם לדברים "של בנות".

והיום: לגו לבנים ולגו לבנות

אגב, עם כל כמה שהסרט של לגו חינני, הוא לא עובר את מבחן בכדל. וסרט שלא עובר את מבחן בכדל תורם לתפישה שנשים הן לא בני אדם נורמטיביים. כמו שאמרה אחת האמהות בתגובה לכך שלגו התחילה לשלוח לבת שלה עלון נפרד לבנות, זה לא שיש עלון לבנות ועלון לבנים – יש עלון לבנות ועלון נורמלי. כי להיות בת זה לא נורמלי.

אז יופי שהסרט של לגו מעודד ילדים לשחק בלגו כיד הדמיון הטובה עליהם. ובכל זאת חבל שחברת לגו עושה כל שביכולתה כדי להעביר את המסר ההפוך: שיש דרך נכונה לשחק בלגו, ודרך לא נכונה, ושהיחדים שבאמת יכולים לשחק בלגו "נורמלי" כפי שהוא נועד שישחקו בו, הם בנים.

אשר ללגו "של בנים": לחברת לגו היתה פעם מדיניות נגד אלימות, שבגללה נמנעה מלייצר צעצועי מלחמה. כל זה נשכח. לגו מסבירה ומתרצת שקונפליקט הוא חלק ממשחק טבעי נורמלי של בנים. וגם שזה בסדר, כי האלימות היא רק נגד מי שמגיע לו. בשורה התחתונה, לגו נטשה את העקרונות שלה למען ערך עליון אחד: מכירות. בנים, בנות, אלים, לא אלים – אם זה מוכר, זה טוב. לגו היא תאגיד, ואלה הערכים של חברה תאגידית.

האם אפשר לעצור את הגלגל הזה? ברמה הכלל-חברתית, לדעתי מאוחר מדי. אבל כל הורה לבדו בביתו צריך לדעתי לחשוב על המסרים שעוברים אל ילדיו דרך הצעצועים שלהם. כולל עצם כמות הצעצועים, ובאיזו קלות הם נכנסים הביתה. פסח זאת הזדמנות מצוינת לדאוג לסדר ולניקיון ולצמצם גם בתחום הזה.

תראו מי זכה לעדנה, בזכות שיחתנו על הסרט! איש לגו מטרום עידן המיניפיג נוסע בחללית של רועי.

אתמול נזפו בי על כך שעוד לא עדכנתי בבלוג שלי על דבר יציאתו לאור של הספר "עוצמה מעוץ". אז הנה הוא, חדש חדש:

העניין הוא, שהחלטתי שאני מפרידה בין הבלוג האישי שלי, לאתר הרשמי של הוצאת עוץ, שלאחרונה עבר מתיחת פנים ועכשיו יש לו גם בלוג. ובבלוג של עוץ כתבתי לקראת יציאת הספר, ועדכנתי כשהספר יצא, ואפילו עדכנתי לגבי משלוחים בתקופת שביתת הדואר. מידע פרקטי ורלוונטי למי שרוצה לקנות את הספר דרך האתר (נכון לעכשיו, זאת הדרך היחידה לקנות אותו. עוד לא הספקתי להפיץ אותו לחנויות.) אבל איכשהו במעבר בין בלוג אישי לבלוג מקצועי/מסחרי, לא השארתי לעצמי מקום סתם להתלהב. פתאום לא נעים לי להיות הנחתום שמעיד על עיסתו: יש לי משהו למכור, אז כל דבר טוב שיש לי להגיד עליו פתאום נגוע במין חשד לאינטרסים. אז גילוי נאות: יש לי אינטרס שתקנו ממני את הספר הזה, חד וחלק. אף על פי כן, אני ארשה לעצמי כאן קצת להפליג בשבחיו ולספר עליו מנקודת מבט אישית.

אני אוהבת את ספרי עוץ של פרנק באום. אהבתי אותם עוד כילדה, כשלהשיג את הספרים לקריאה היה עניין שדרש מאמץ ועבודת בלשות. היום אפשר בלחיצת כפתור ובחינם להוריד מהרשת את הטקסט הדיגיטלי המלא של כל הספרים, ובלחיצת כפתור עם קצת כסף להזמין בדואר את מהדורות הפקסימיליה היפות של Books of Wonder. בילדותי אפשר היה להשיג את הספרים רק בנבירה בחנויות ספרים ישנות בארצות הברית, והספרים עלו בחכתי לא בהכרח בסדר שבו התפרסמו, ובכל מיני מהדורות שונות ומשונות. הצורך לחפש את הספרים למטרת קריאה התגלגל והפך איכשהו לדחף אספני: כבר לא מספיק שיש לי עותק כלשהו, עכשיו זה צריך להיות עותק עם כל האיורים, או עותק שמידותיו תואמות לספרים אחרים בסדרה כדי שיראו יפה ביחד על המדף… וכך אט-אט נולדה אובססיה.

לאורך כל חיי מצאתי את עצמי מתנצלת על אהבתי לספרי עוץ. בעיקר בפני אנשים שלא קראו ולא מכירים אותם, אבל אוטומטית מזלזלים בהם. יש המזלזלים בהם כי הם ספרי ילדים, ויש המזלזלים בהם כי הם מובכים מגילויים של מה שכיום מכונה תרבות גיקית אבל פעם לא היה לו שם: התלהבות מופגנת והתמסרות טוטאלית לעולם בדיוני על כל פרטיו. לא יכולה אפילו לספור כמה אנשים הסבירו לי בפטרוניות שהספרים פשוט לא טובים, והסיבה היחידה שמישהו זוכר בכלל את "הקוסם מארץ עוץ" היא הסרט הנפלא עם ג'ודי גרלנד. ובכן, גם אני אוהבת את הסרט עם ג'ודי גרלנד, אבל קדמו לסרט הזה כמעט ארבעים שנה שבהן ספרי עוץ היו להיטים אדירים בארצות הברית, מוּכּרים בכל בית.

אז למה הספרים בכל זאת נשכחו? מדוע הם פחות מוכרים היום? יש לכך שלל סיבות, וכן, גם איכות היא גורם, אלא שכשאני משתמשת במושג "איכות" אני לא מתכוונת למדד לינארי שבקצהו האחד "טוב" ובקצה השני "רע", אלא למגוון איכויות שונות שיש לספרים, אשר לא תמיד תואמות לטעמו של כל אדם, או לרוח כל התקופות. בספרי עוץ מנשבת רוח שטות ילדותית שלא מתאימה לכולם. הם מלאי סתירות פנימיות וצירופי מקרים נוחים שמעידים על כתיבה ספונטנית, אסוציאטיבית ולא מתוכננת. הם חדורים אופטימיות נאיבית, ואמונה בטוב שבאדם, בטוב שבקדמה ופלאי הטכנולוגיה – מביך ולא אופנתי. הם מלאי חידודי לשון ובדיחות קרש ונונסנס חדוות חיים ובאופן כללי אנרגיות הרבה יותר מדי חיוביות בשביל להיחשב איכותיים. נדמה לי שהדמות המגלמת את תמצית הספרים יותר מכל היא נערת הטלאים מאחד הספרים המאוחרים, כאשר היא מודיעה חד וחלק: אני שונאת כובד ראש! (I hate dignity!)

אני, אגב, לא היחידה שמוטרדת מהפער בין כמה הספרים האלה כיפיים, לכמה שמזלזלים בהם. הסופר ריי ברדבורי, חסיד גדול של ספרי עוץ, כתב חיבור שבו הוא מנתח מדוע "ספרניות שונאות" את הספרים, ובו הוא מעלה שלל השערות: החל מסנוביזם פשוט והאמונה שחומרי קריאה שמוגשים לילדים מוכרחים להיות חינוכיים, וכלה בעובדה שהספרים היו כל כך פופולריים בקרב ילדים, עד שכל הזמן התבלו ודרשו מהספריות טורח רב והשקעה כספית בתחזוקת הספרים והחלפתם.

מדי פעם אני מנסה להצדיק את אהבתי ולהסביר בנימוקים מלומדים שהספרים האלה חשובים, משפיעים ואיכותיים. אבל בקו התחתון: הם פשוט ממלאים אותי שמחה. שנים הייתי בודדה בשמחה הזאת. אהבתי לעוץ היתה חוויה פרטית שלי שזר לא יבין. ואז גיליתי את קהילת אוהדי עוץ, באמצעות המועדון הבינלאומי לחובבי הקוסם מארץ עוץ, ונודע לי שאני לא לבד. אני לא המופרעת היחידה! יש אפילו מופרעי עוץ שלעומתם אני מאופקת, שמרנית ומכופתרת! יש בעולם עוד אוהבי עוץ!!!!

אז תקשיבו לי, ותקשיבו לי טוב. "עוצמה מעוץ" הוא פנינה של ספר. הוא מצחיק, מותח ומעניין. האיורים שג'ון ניל צייר לפני יותר ממאה שנה נהדרים. הדמויות שובות לב. כשאני מחזיקה בידי עותק של "עוצמה מעוץ" בעברית, בועות קטנות של התרגשות תוססות בתוכי. הידיעה שהספר הזה קיים בעברית בזכותי ממלאת אותי גאווה. מאז שהגיעו העותקים מהדפוס בתחילת השבוע, אני מסתובבת לכל מקום עם ספר ביד, כדי שאנשים יראו "במקרה" וישאלו אותי מה זה. אני רוצה לספר לכווווווולם.

אז זהו לכם.

הצצה לפרק הראשון של "עוצמה מעוץ"

הוזמנתי להשתתף בפרוייקט בין-בלוגי: מעגל שאלות בין בלוגים ספרותיים. את השאלה שלי קיבלתי מטלי כוכבי המתוקה, שהיכרותי איתה החלה כשפתחתי את הבלוג שלי באתר רשימות והתרגלתי לחפש את תגובותיה הנבונות והרגישות. תוך זמן קצר גם טלי בעצמה פתחה בלוג ברשימות, "עכשיו תורי" שמו, וכיום היא סופרת בזכות עצמה, מחברת ספר הילדים המהולל "ביום שמש בהיר", ומשתתפת קבועה ורבת תובנות באתר "הפנקס".

שאלתה של טלי:

מה הספר שעליו חשבת "המלך עירום"? כלומר, ספר ש"כולם" משבחים ומקלסים ואילו את חושבת שהוא, אפעס, לא באמת שווה?

השאלה הזאת הציתה בי שרשרת מחשבות סותרות. כי בהתחלה אמרתי לעצמי, מה זה ספר "לא שווה"? אני בכלל אבירת הספרים ה"לא שווים". כל הזמן אני קופצת להגנת ז'אנרים דחויים כגון ספרות ילדים וספרות פנטזיה ומדע בדיוני, ז'אנרים שמעצם מהותם זוכים ליחס מזלזל או להתעלמות באולמות הספרות הגבוה היפה וה"שווה".

עם זאת, גם אני בדרכי סנובית. ובהחלט יש ספרים שאני מזלזלת בהם. ובהחלט יש ספרים שסתם לא אהבתי.  אני לא יכולה לטעון שאני מתנגדת לתיוגי איכות לספרים כי הרי אני עושה זאת כל הזמן בעצמי: מתייגת ומגדירה ספרים כאיכותיים או לא איכותיים, על פי מדדים משלי.

אני יכולה להגיד לדוגמה, שלא ממש סבלתי את הספר "דמדומים" מאת סטפני מאייר, ולא צלחתי יותר מכמה פרקים גם כשהתאמצתי לקרוא אותו (ניסיתי פעמיים). אבל לזלזל ב"דמדומים" זה כל כך בון טון בחוגים רבים כל כך, שזאת לא חוכמה. אני לא רוצה סתם להצטרף לעדת המנגחים בספר הזה, ושחלילה עוד ייחסו לי אמירות כלליות יותר, כגון שכל הספרים מסוג זה הם בהכרח שיטחיים ולא טובים, ותחת סוג זה הכניסו "ספרי ערפדים", "ספרי בנות", "ספרי נוער", "ספרים אמריקאיים", "רבי מכר מטורפים", "ספרי פנטזיה", "רומנים רומנטיים", "ספרים שכתבו מורמונים" או מה שזה לא יהיה. חוסר-החיבה שלי כלפי "דמדומים" הוא ספציפי, לא בשל שייכותו לז'אנר זה או אחר שכרגע אופנתי להתנגח בו, ולא כי אני רוצה להוכיח משהו. סתם לא אהבתי את הספר הזה.

אני לא פוסלת על הסף ספרים שנחשבים "ספרי זבל". לפעמים הספרים האלה יכולים להיות ממש מהנים לקריאה, גם אם לא מהסיבות "הנכונות". אלוהים יודע כמה מהספרים האהובים עלי במיוחד נחשבו בשלב זה או אחר על ידי קהל זה או אחר ל"זבל". בנוסף אני סבורה שחשוב לנסות ולפענח את ההצלחה של ספרי להיט, גם כשאני אישית לא אוהבת אותם. חשוב לי אישית כי אני מתיימרת להבין בעסקי הספרים, וחשוב מנקודת מבט אנתרופולוגית, כי דרך הספרים לפעמים אנחנו זוכים גם להבנה טובה יותר של האנשים שקוראים את הספרים – בתנאי שאנחנו מדחיקים את הדחף שלנו לזלזל ולהתנשא, ומשתדלים באמת ובתמים לזהות מהו המרכיב המענג ו/או הממכר באותם ספרים.

יש משהו בהצהרה פומבית שלא אהבתי ספר נחשב ומצליח, שהוא סוג של שוויץ. תראו, אני הילד שצעק שהמלך הוא עירום, או תראו, לי יש טעם משובח יותר מה"עמך". זה סוג מגעיל של שוויץ כי הוא בא על חשבונם של אנשים אחרים: היוצרים, ואלה שכן אהבו את הספרים. עם זאת, מה לעשות, יש ספרים שאני לא אוהבת, יש אפילו ספרים שאני מתעבת, ויש הנאה לא מבוטלת בכתיבת קטילה שנונה וחדה. על כן השתדלתי לאורך הקריירה הקצרה שלי כמבקרת ספרים זוטא, לבחור בקפידה על מי אני יורדת, ולא להיות חכמה על קטנים. לכתוב ביקורת שלילית רק כשהיא מנומקת ורק כשמושא הביקורת, להערכתי, יכול לעמוד בה ואולי אפילו להשכיל ממנה. יצא שלא מעט מהביקורות השליליות שלי נכתבו על יצירות של יוצרים שאני דווקא במיוחד מכבדת ומעריכה, ככול שכתבתי ביקורות שליליות.

ברוח זו, אתוודה כאן בשמות של יצירות שלא דיברו אלי ולא נהניתי לקרוא אותן, מבלי לפגוע בכבודם של היוצרים או בחשיבות היצירות בעיני. לדוגמה, את "שר הטבעות" של טולקין לא הצלחתי לגמור. פשוט שיעמם אותי. קראתי ספר וחצי ונתקעתי. את "משחקי הרעב" הראשון קראתי, אבל לא התלהבתי מספיק כדי לחפש את ספרי ההמשך בסדרה. את "קורליין" של ניל גיימן, ספר ילדים בתבנית קלסית שהייתי אמורה הכי לאהוב, לא ממש אהבתי. את "מלכוד 22" ניסיתי כמה פעמים לקרוא ולא בא לי להמשיך. את "מרשעת" של גרגורי מגווייר, ספר שכביכול שוטח היסטוריה רוויזיוניסטית של ארץ עוץ לפני בואה של דורותי, מנקודת המבט של המכשפה הרעה מהמערב, די לא סבלתי: לא בשל השליליות הקדרנות שבו (אם כי אלה בטח לא נקודות לזכותו), אלא בשל טרחנותו, ומבנה העלילה המקוטע שלא נותן להגיע לסיפוק עלילתי, ובשל השפה הדחוסה והפומפוזית.

את כל הספרים האלה לא אהבתי – ומצד שני, כשאנשים ממהרים להסכים איתי ולהגיד לי "בטח, הם שטחיים/פשיסטיים/כתובים רע/סנסציוניים" או מה שזה לא יהיה, אני מוצאת את עצמי שוב נוטה לא להסכים איתם. אולי אני סתם הפכפכה ודווקאית. ואולי מה שמרתיע אותי הוא ההכללות. אני לא אוהבת ספרים מסויימים, אבל קשה לי לבטל קבוצה שלמה של ספרים על סמך אמונה קדומה. רוצה להישאר פתוחה לאפשרות שהפתעות קריאה מענגות יכולות לבוא ממש מכל כיוון.

עד כאן תשובתי לשאלה של טלי כוכבי. להמשך קריאה אתם מוזמנים לסור לבלוג הרפובליקה הספרותית, הבלוג הספרותי המצוין של עדנה אברמסון, מי שיזמה והזמינה אותי להשתתף בפרוייקט הזה, ולקרוא את תשובתה לשאלה שלי.

כשהייתי ילדה, שבוע הספר היה חג. כל שנה היינו הולכים לגן הפעמון (כן, אני ירושלמית במקור) ומסתובבים בחום המהביל, בין דוכני הספרים, סוחרי התירס והתפוחים המסוכרים, וחוזרים עם ספר או שניים, עדיף עם חתימה, וגם מדבקות, סימניות… כילדה שגדלה בין ארצות, אני יודעת שחג הספר בישראל הוא יחיד ומיוחד, ולכל החיים. לכן בבגרותנו השארנו לנו מסורת משפחתית, להקפיד לבקר ביריד שבוע הספר ולתת לכל ילד לבחור לעצמו ספר אחד כרצונו. (כתבתי על זה פעם פוסט אורח בבלוג אמהות אובדות.)

בשביל המוציאים לאור, שבוע הספר היה פעם פיסגת שנת המכירות. במקום שהספרים יעברו דרך חנויות הספרים, ושם ישבו על המדף מי יודע כמה זמן, כך שהתשלום עליהם יגיע מי יודע מתי ותיגזר מתוכו עמלה לחנויות של ארבעים, חמישים, שישים אחוזים ויותר, היתה למוציאים לאור הזדמנות למכירות מיידיות ללא גורם מתווך. בזכות זה אפשר היה להציע מחירי הנחה אטרקטיביים: את עמלת המתווך הרוויחו הקונים. זאת ועוד: שבוע הספר היה הזדמנות לרענן את המחסנים, ולתת מקום תצוגה יפה לספרים קצת-פחות-מחדשים שאולי כבר לא זכו לתשומת לב בחנויות. אפשר היה למכור ספרים בעסקאות חבילה, וכך לעודד את הקונים להביט לא רק בספרים הכי חדשים ומדוברים, אלא גם בספרים אחרים מאת אותם סופרים או בסגנון דומה. כולם הרוויחו מהסידור הזה, פרט לחנויות, שלא קיבלו עמלה על כל אותן קניות ישרות. אבל גם החנויות הסתדרו, כי בסך הכל שבוע הספר עודד קניית ספרים בכל האופנים.

רשת צומת ספרים נולדה כרשת לממכר עודפים: בעצם היא מילאה את הפונקציה של שבוע הספר לכל אורך השנה. מוציאים לאור הרי מדפיסים מספר עותקים שמבוסס על הימור: כמה עותקים של הספר יצליחו למכור. לפעמים קורה שההימור נמוך מדי, והוצאת הספרים מדפיסה עותקים נוספים, וכולם שמחים; במקרה העצוב יותר (והתדיר למדי) מדובר בהערכת יתר, ועותקים לא רצויים עומדים במחסן ומעלים אבק. הפתרון שהיה נהוג פעם היה להוריד את מחיר הספרים ולמכור אותם אפילו במחיר עלות, ללא רווח, וכך לפחות לחסוך את דמי האיחסון ולהחזיר קצת מההשקעה בעותקים המיותרים. ספרים שלא נמכרים באופן זה נשלחים לגריסה: ככה אפשר אולי להרוויח כמה גרושים על הנייר הגרוס בתור חומר גלם. צומת ספרים בגלגולה המוקדם היתה תחנה אחרונה לפני גריסת ספרים. כיום אפשר לקנות את הספרים המועדים לגריסה בהיכלות נוקיה, במבצעי שבע במאה. רשת צומת ספרים, לעומת זאת, השתדרגה והחלה למכור גם ספרים חדשים לחלוטין.

לאט לאט עלה כוחה של רשת צומת ספרים, מסיבות שונות, בהן הבעלות הצולבת עם קבוצת הוצאות הספרים זמורה-ביתן ומודן. צומת ספרים הצליחה לשכנע את המוציאים לאור לתת לה הנחות גדולות יותר ויותר על ספרים חדשים. מבחינת הוצאות הספרים, הרווח על כל ספר שנמכר ירד, אבל בתמורה עלה נפח המכירות הכולל ונראה היה שיש תנועה ושגשוג בשוק הספרים. צומת התחילה להציע מבצעי כסאח גם על ספרים חדשים, ורשת סטימצקי, שחשה שהיא מאבדת את השליטה בכיפה, הגיבה במבצעים משלה. נוצרה תחרות שבה כל רשת מנסה להגדיל את מבצעיה. המשחק הזה מתנהל כבר קרוב לשני עשורים, כאשר מחירי הספרים החדשים יורדים ויורדים כל הזמן. על פניו נראה היה שמדובר בברכה: לכאורה, אם הספרים זולים יותר, הקונים יכולים לקנות יותר ספרים, ויש פריחה ושגשוג וכולם שמחים. ואכן בתחילת הדרך הרוויחו הן צומת ספרים, הן סטימצקי, מתנועת הספרים המגוברת, ושתי הרשתות התרחבו וגדלו .

את הצד השלילי של תחרות ההנחות הזאת היה קשה יותר לראות, ועד היום יש אנשים שלא מאמינים שמדובר בתופעה שפגעה בשוק הספרים (ובהם הממונה על ההגבלים העסקיים). הנפגעות המיידיות היו חנויות הספרים הקטנות, שהיו קטנות וחלשות מכדי לדרוש מהמוציאים לאור את ההנחות המופלגות שקיבלו הרשתות. כתוצאה, חנויות ספרים עצמאיות כמעט ונעלמו מהשטח, כך שאם לפני עשור היו בארץ קרוב ל-200, כיום יש בכל הארץ כולה כ-60 חנויות ספרים עצמאיות בלבד, כולל חנויות יד-שנייה, חנויות לספרי לימוד וחנויות שמוכרות לצד הספרים מוצרים נוספים כגון מכשירי כתיבה. (אבל לא כולל חנויות לספרי דת המשרתות את המגזר הדתי, אשר מתקיימות כענף נפרד לחלוטין.) נפגעו גם הוצאות הספרים הקטנות, שלא יכלו להרשות לעצמן להשתתף במבצעים. הוצאת ספרים גדולה יכולה, אולי, לספוג הפסד על כותר אחד שנמכר במבצע בתקווה שהרווח יגיע מכותרים אחרים – לדוגמה, למכור בהפסד את הספר הראשון בסדרה, אבל את המשכיו למכור במחיר מלא. הוצאות ספרים קטנות לא יכולות לעשות תימרונים כאלה. (מדוע אובדן חנויות הספרים הקטנות הוא הפסד של כולנו? על כך כתבתי מזמן.)

נוצר שוק ספרים שבו יש יתרון גדול לרבי מכר: ספרים שבפרק זמן קצר נמכרים בהמון עותקים, ואחר כך דועכים ונשכחים. כמו פרחים עונתיים שמלבלבים ונובלים. הוצאות הספרים השקיעו יותר ויותר בספרים כאלה, ופחות ופחות בספרים עם תבנית מכירה אחרת: ארוכי המכר, ספרים שנמכרים במעט עותקים לאורך פרק זמן ארוך. כמו עצי פרי, שצריכים לגדול כמה שנים בשקט לפני שהם מתחילים להניב. ז'אנרים כגון שירה, דרמה והגות, וגם ספרי ילדים ישנים וטובים, נפגעו מתבנית המכירות הזאת. נוצר גם מצב שאם ספר אינו נמכר היטב מיד, אין כמעט מה לעשות בו. אי אפשר להוריד את מחירו, כי מראש הוא נמכר במחיר נמוך מאוד, עד כדי כמעט עלות. התוצאה היא שספרים נשלחים לגריסה הרבה יותר מהר. סיפרו לי לאחרונה שאחת מהוצאות הספרים הגדולות בארץ גורסת כל ספר שנמצא על המדף יותר מחצי שנה. עצוב מאד.

ומה נשאר משבוע הספר? במצב שנוצר, שבוע הספר איבד מייחודו ומערכו. למרבה האבסורד, אפילו המוציאים לאור בעצמם לא יכולים להתחרות במחירי הספרים הנמוכים שמציעות הרשתות לאורך השנה. כשבחנות נמכרים ארבעה ספרים במאה שקלים, עם אפשרות לשלב ספרים ממגוון מוציאים לאור, מדוע שמישהו יתפתה למבצע עלוב יחסית של אחד פלוס אחד מתוך מלאי של מוציא לאור אחד בלבד?

מנקודת המבט של הקונים, שבוע הספר נראה כמעט כהונאה: הרי כל השנה מוכרים ספרים במחירי רצפה, אז מה פתאום בשבוע הספר הספרים פתאום יקרים יותר? אז מה אם לא מדובר בדיוק באותם ספרים. הקונים כבר לא רואים שמחירי הספרים במבצעים הם מחירי הפסד, שמאלצים את המוציאים לאור לקצץ בבשר החי. מבחינתם אם אפשר למכור ספרים במבצע של ארבע במאה – ועובדה שמבצעים כאלה מתקיימים כל הזמן – משמע שזהו ערכם האמיתי של הספרים. כמו שאחרי אכילת מאכלים נוטפי סוכר, נדמים מאכלים אחרים תפלים, כך גם אחרי קנייה במבצעים קיצוניים, נדמה שמחיר סביר של ספר הוא מופרז. אבל האמת המצערת היא שאי אפשר לקיים תעשייה כאשר כל המכירות הן במחיר עלות או הפסד ליצרן. מצד שני, קשה מאד להעלות מחירים, כאשר הקונים הורגלו לאורך שנים לטווח מחירים נמוך, גם אם אינו ריאלי.

חוק הספרים, או בשמו הנכון, החוק להגנת הספרות והסופרים, נועד כביכול לתקן את העיוות שנוצר בשוק, אלא  שהחוק פיספס את המטרה. במקום להגביל את הלחץ שרשתות הספרים יכולות להפעיל על המוציאים לאור, מגביל החוק את ההנחות המותרות במחיר הסופי לצרכן. תחת החוק החדש, אסור למכור ספר בהנחה מהמחיר המומלץ ב-18 החודשים הראשונים מהדפסתו, פרק להנחה של עד 10% שהמוציא לאור עצמו יכול לקבוע במכירה ישירה, והנחה של 20% במהלך שבוע הספר ושבועיים אחריו. כתוצאה, מיד עם היכנס החוק לתוקפו, החלה רשת סטימצקי לדרוש מהמוציאים לאור הנחות גדולות במיוחד כדי לפצות את עצמה על אובדן המכירות החזוי. בסופו של דבר, הקונים ישלמו יותר על ספרים, אבל הוצאות הספרים ימשיכו לסבול, ואת הרווח יגרפו רשתות הספרים. עוד תוצאה משונה של החוק, היא שעכשיו גם למוציאים לאור עצמם אסור למכור את הספרים החדשים שלהם בהנחה יפה בשבוע הספר. רשתות הספרים יכולות לסחוט מהם 70 אחוזי הנחה ויותר, אבל לקונה הסופי אסור להם לתת יותר מ-20 אחוזי הנחה, וגם אסור למכור ספרים חדשים בעסקאות חבילה עם ספרים ישנים יותר או עם מוצרים אחרים… זה עומד להיות מבלבל ומתסכל, ולא אתפלא עם בשבוע הספר הקרוב יהיו קונים רבים שירגישו פשוט מרומים.

רשתות הספרים שגשגו בטווח הקצר, אבל המחיר היה פגיעה כוללת בענף הספרים, שכעת גם הן עצמן סובלות ממנה. ולראייה המצב הקשה אליו נקלעה רשת סטימצקי, מצב שלא הפתיע אף אחד בתוך תעשיית הספרים. בשבוע הספר הנוכחי, סטימצקי מפרסמת מבצע של קנה ספר אחד, קבל שניים במתנה. כדי שהמצבע יתאפשר, ביקשה הרשת מהמוציאים לאור הנחה של 78.5% ממחיר הספר המומלץ. רוב הוצאות הספרים בארץ סירבו לתנאים הללו, כי יש גבול. הרי כשמוכרים ספרים בהפסד, לעולם אי אפשר להרוויח עליהם, גם אם מוכרים המוני עותקים. אף על פי כן ממשיכה סטימצקי עם המבצע, וכביכול מתכוונת לספוג את ההנחות בעצמה. הכל בשביל כסף בכיס עכשיו, ואחרַי המבול. ומי יופתע אם בתום שבוע הספר, בעוד כמה שבועות או חודשים, יתברר שלסטימצקי אין כסף לשלם עבור הספרים שנמכרו, והמוציאים לאור יאלצו לספוג "תספורת" על חובות של מיליונים שחייבת להם רשת סטימצקי? רק מי שלא קורא את המפה. נחזור לירידי שבוע הספר. הפעלת דוכן בשבוע הספר כרוכה בעליות משמעותיות. מעבר לשכירת הדוכן עצמו, שעולה אלפי שקלים, יש לדאוג להובלה, לצוות זמני, לפירסום ועוד. ככול ששבוע הספר איבד ממעמדו, כך היה פחות ופחות משתלם להוצאות הספרים השונות לפתוח דוכנים ברחבי הארץ. למעשה נסגרו ירידי הספרים של התאחדות המו"לים כמעט בכל הערים, פרט לתל אביב וירושלים (ואולי כפר סבא? כך בפרסומים בעיתונות – לא ביררתי פרטים). רשויות מקומיות שרצו בכל זאת לחגוג את שבוע הספר, ראו לנכון להקים במקום זאת ירידים שנוהלו על ידי גופים מסחריים כגון סטימצקי, צומת ספרים או חנויות מקומיות. מבחינת התושבים אולי נדמה שיריד הוא יריד, העיקר שיש דוכני ספרים קרובים למקום מגוריהם ולא משנה מי מנהל אותם. אבל מנקודת מבט אחרת, מדובר בהקצאת שטח עירוני לטובת גוף מסחרי יחיד. חנות הספרים זוכה להשתמש בשטח ציבורי לטובת עסקיה הפרטיים; היא ממשיכה לגזור את העמלות הגבוהות מהמוציאים לאור. הספרים נמכרים, אבל הרווח לא מגיע לכיס היוצרים או ההוצאות. ריענון מחסנים לא מתקיים, המבחר מוגבל לפי בחירת החנויות. ירידים בחסות חנות מסחרית הם צ'ופר לחנויות, שלא תורם שום דבר לשיקום תעשיית הספרים. היום אנחנו יודעים שלפחות רשת סטימצקי שפכה על הירידים הללו כסף שאין לה, ושבסופו של דבר יבוא אף הוא על חשבון המוציאים לאור.

בחיפה כבר לפחות שלוש שנים לא מתקיים יריד של התאחדות המו"לים בשבוע הספר, אבל העירייה ניסתה לפצות על כך בקיום ירידים ואירועים אחרים (פוסט רקע מלפני שנתיים חושף מורכבויות). השנה לדוגמה, יתקיים זו הפעם השלישית בגן הכט במרכז הכרמל, יריד קח-תן לספרים. הכניסה למתחם היא בתשלום, ומי שמביא ספר להחלפה מקבל תלוש לקבלת ספר תמורתו. קיימת גם אפשרות לתרום את הספרים לטובת מערכת החינוך העירונית. היריד יתקיים השנה למשך חמישה ימים בין 15/6 ועד 19/6; הנה קישור לפרטים. במקביל יתקיים בשוק התורכי שבעיר התחתית מיני-יריד לאורך שני רחובות: ברחוב אחד יפרוש את מרכולתו איתמר לוי, מאתר ספרים ובעל חנות הספרים "ספרים וחפצים"; וברחוב אחר יועמדו דוכנים של הוצאת ידיעות אחרונות (קישור לפרטים). בשבוע שלאחר מכן, בין 22/6 ועד 27/6, יתקיים יריד ספרים-יוצרים במרכז פנורמה בחיפה (קישור לפרטים): כאן יגיעו יוצרים עצמאיים והוצאות קטנות, שספריהם אינם בהכרח נמכרים בחנויות הרגילות.

בירושלים, במקביל ליריד התאחדותהמו"לים בגן הפעמון במתחם התחנה הראשונה (11/6 עד 21/6), יתקיים בבית הנסן יריד ספרים אלטרנטיבי בהפקת עמותת "עט לשינוי", הכולל סדנאות וארועים שונים שנראים באמת אטרקטיביים. שווה להציץ (קישור לפרטים). בתל אביב יתקיים היריד הרגיל בככר רבין: במעגל הדוכנים החיצוני מוקצה, כמדי שנה, מקום ליוצרים מקומיים תושבי תל אביב; הדוכנים הללו מסובסדים חלקית על ידי העירייה. שם השנה תמצאו גם אותי ואת הוצאת הספרים החדשה שלי, עוץ. (בואו לבקר!) חבל שעיריית תל אביב אינה מעודדת יוזמות לירידים אלטרנטיביים, ככל הנראה כי הן נתפשות כמתחרות ליריד המרכזי. כך לכל אורך השנה האחרונה לא נמצא בית תל-אביבי ליריד קריאת כיוון, אשר התקיים במקום זאת במועדים שונים בחיפה ובירושלים; והשנה סוכל ניסיון של חנות הספרים "האחים גרין" להקים יריד אלטרנטיבי במקטע של שדרות ח"ן.

ראוי לזכור שגם חנויות הספרים הדיגיטליות מקיימות מבצעים לרגל שבוע הספר, כולל הנחות (על ספרים שגם ככה מחירם זול) ואף חלוקת מתנות. הולך ומתפתח שבוע הספר האלקטרוני.

בקיצור: שבוע הספר עדיין לא מת. בעיני יש עדיין חגיגיות רבה וחשיבות חינוכית בהליכה עם הילדים לירידי שבוע הספר. לדעתי כדאי במיוחד לחפש את האירועים המיוחדים הכוללים מפגשים עם יוצרים ואנשי ספר. אבל השנה צריך להביא בחשבון שהמבצעים יהיו פחות מטורפים מאשר בשנים קודמות. ספרים חדשים (שהודפסו אחרי מרץ 2014) יימכרו ב-20% הנחה בלבד, גם אם הם נרכשים ישירות מהמוציאים לאור. אף על פי כן, אני עדיין ממליצה לרכוש ישירות מהמוציאים לאור ומהיוצרים עצמם. שווה לדעת מי מפעיל את היריד אצלכם ביישוב, ולחשוב אם באמת אתם רוצים לתת לו את כספכם. אני כתמיד בעד תמיכה בחנויות הקטנות שלרוב מקיימות מערכת יחסים הוגנת יותר עם הספקים ועם העובדים שלהן מאשר הרשתות. וכמובן לא לשכוח: לא צריך לקנות ספרים כדי להנות מהם. שווקי קח-תן וספריות ציבוריות הם מקורות מצויינים לחומרי קריאה. בסופו של דבר, הקריאה היא העיקר.

נו, הנה תפסו אותי לעוד פרוייקט בין בלוגי. אבל איך אפשר לסרב לחבורה כל כך אהובה.

נתבקשתי לתת טיפ תרגום, ולמצוא עוד מתרגמת או מתרגם שיספקו טיפ תרגום משלהם. אז נתחיל בטיפ שלי והרי הוא:

אם אתם לא מבינים את הטקסט שקראתם, אין סיכוי שתוכלו לתרגם אותו היטב. זה נכון ברמת המקרו וגם ברמת המיקרו. בשבילי, לדוגמה, כלכלה היא שפה זרה, ולא אנדב את עצמי לתרגם מאמרים בנושאי כלכלה. וברמת המיקרו: צריך לדעת לזהות מתי צירוף מילים הוא כנראה ביטוי שאתם לא מכירים. פירוק הביטוי לחלקיו לא יניב ביטוי נכון. ככה נולד המר"ן – "מניח הרעפים הנוצרי" – טעות תרגום בכתובית טלוויזיה שתיזכר לדראון עולם. (אגב, אני לחלוטין תומכת בשביתה של מתרגמי הכתוביות.) מתרגם או מתרגמת שלא זיהו את שם השחקן כריסטיאן סלייטר, בחרו לתרגם אותו כשתי מילים נפרדות: Christian = נוצרי, slater = מניח רעפים. ובכן, לא לדעת מי זה כריסטיאן סלייטר זה נסלח לחלוטין בעיני. אבל להפיק תרגום שבו משהו כל כך תלוש ולא מתיישב עם ההקשר, זה לא סימן טוב. בכל פעם שאתם נתקלים במשהו שפשוט לא הגיוני, לא מסתדר ולא ברור לכם – כדאי להניח שהבעיה היא בהבנה שלכם, לא במקור. אולי יש לכם נקודה עיוורת, וצריך לעשות מחקר קטן. אפשר לפנות למתרגמים אחרים, למזמין העבודה או למקור כלשהו שמבין בנושא הטקסט שאתם מתרגמים. כך תחסכו לעצמכם פדיחות רבות. אחד המאפיינים של מתרגם טוב, בעיני, הוא היכולת לדעת מתי הוא לא יודע, וללמוד.

ועכשיו לפינת טיפ המתרגם האורח. בהתחלה פניתי ליעל אכמון, ההיא שתרגמה זיליון ספרים שאתם מכירים ("משחקי הרעב", "ההוביט", כל סדרת "פרסי ג'קסון" ועוד). יעל היא חברה טובה שלי ומתרגמת שתמיד אשמח לעבוד איתה. אחרי בערך רבע שעה שלא שמעתי ממנה תשובה, נכנסתי לפניקה ומיד פניתי לעוד כמה מתרגמים. אז יהיו לי כאן עוד כמה טיפים אורחים.

יעל אכמון כותבת: תיקוני העריכה הם ידידיכם. קשה מאוד לקבל בחזרה לידינו את בייבי התרגום המושלם שלנו עם תיקונים, אבל במקצוע שבו עובדים בעיקר לבד, הדרך הטובה ביותר של מתרגם לצמוח מקצועית היא להתייחס ברצינות לתיקוני עריכה. לא לקבל אותם כתורה מסיני, אבל לשים את האגו בצד, לא להתקטנן, לא להתמרמר וללמוד מהם. כמה מחוויות התרגום המשמעותיות והמרתקות ביותר שהיו לי התרחשו בשלב הדיונים עם העורכת או העורך על הטקסט המתורגם. 

הבאה בתור, המתרגמת לורה ווטקינסון. לורה מתגוררת באמסטרדם ומתרגמת מהולנדית לאנגלית. אחד הספרים שהיא תרגמה הוא "מכתב למלך" עטור השבחים, שאף זיכה אותה בפרסים. יש לה בלוג באנגלית כאן: http://www.laurawatkinson.com/

לורה כתבה (ואני תרגמתי מאנגלית):

יש לעודד דיבור עם עצמכם. הקראת התרגום בקול רם, ובפרט את קטעי הדיאלוג, יכולה לעזור לאתר את הקטעים שעוד לא ממש עובדים. וגם, שיתוף פעולה עם מתרגמים אחרים יכול להאיר לכם זוויות חדשות ולגלות לכם אפשרויות נוספות, בין אם אתם מעבירים זה לזה תרגומים לקבלת משוב, או עובדים ביחד על תרגום ספר, כפי שעשיתי אני עם מישל הטצ'יסון בכמה ספרים גרפיים. אה, כן, וגם כדאי לתת לטקסט המתורגם לנוח שבוע-שבועיים במגירה, לפני שחוזרים ללטש את הגרסה הסופית. המרחק הזה יכול להועיל מאד.

טיפ נוסף, מהמתרגמת ג'סיקה כהן. ג'סיקה מתגוררת בארה"ב ומתרגמת מעברית לאנגלית. היא תרגמה ספרים של מיטב הסופרים הישראליים, ובהם דוד גרוסמן, אמיר גוטפרוינד, תום שגב ויעל הדיה. יש לה אתר: www.thehebrewtranslator.com  וחוץ מזה ג'סיקה היא גם חברת ילדות שלי: כשאני הייתי בכתה א' וג'סיקה בכיתה ב' רק עלתה ארצה, היא התגוררה בבניין שבו גדלתי, והיינו חברות טובות; בזכותה התוודעתי לכמה מהסופרים האנגליים שהיו אהובים עלי בילדותי.

כתבה ג'סיקה (ואני תרגמתי מאנגלית): העצה הכי חשובה שקיבלתי, לדעתי, היתה לקרוא בקול כל תרגום (ולמען האמת, כל דבר חשוב שאתם כותבים), לפני סבב התיקונים האחרון. אידאלית רצוי להדפיס את התרגום ולצאת מהמשרד (או מחלל העבודה הרגיל שלכם) – שינוי האווירה, ביחד עם מתן קול למילים, כמעט בוודאות יאפשרו לכם לשמוע דברים שלא בלטו כשקראתם טיוטות קודמות.

מצטרפת מאוחרת: בי-ג'יי אפשטיין, שבנוסף להיותה מתרגמת משוודית לאנגלית ועורכת היא גם מרצה לספרות ילדים. האתר שלה הוא www.awaywithwords.se.

נראה לי שהטיפ שהייתי נותנת למתרגמים בתחילת דרכם הוא, להעז! נסו את כוחכם במגוון סוגים שונים של תרגום. לעיתים קרובות מדי אנחנו מגבילים את עצמנו לתחום צר (לדוגמה, רק שירה, או רק ספרי בישול) ונדמה לנו שעדיף שלא נתרגם בתחום שבו אין לנו התמחות. אני מסכימה עד גבול מסוים, אבל אני גם חושבת שאפשר וצריך ללמוד תוך כדי עבודה. אישית הייתי מסרבת לעבודת תרגום שהשלכותיה יכולות לשנות חיים (כגון טקסטים על תרופות, או מסמכי אימוץ/נישואין/מסמכים חוקיים אחרים), אלא אם הייתי בטוחה שאני מבינה במונחים. אני מסרבת גם לטקסטים ספרותיים במקרים שבהם נדמה לי שאני פשוט לא מצליחה להבין את הנימה/הקצב/כיוצא בזאת. אבל אני בכל זאת חושבת שאפשר ללמוד המון מהתעמקות בטקסט ומקריאה נוספת, כך שאפילו אם איננו מומחים כמו אדם שעובד בתחום זה, נדע מספיק כדי לתרגם בביטחון. כשלומדים משהו חדש תוך כדי הפקת טקסט טוב, זאת הרגשה נפלאה.

אחרונה חביבה, טיפ על תרגום שירה מהמתרגמת אדריאנה ג'ייקובס. אדריאנה מלמד ספרות עברית מודרנית באוקספורד. היא מעדיפה לתרגם שירה, ותרגמה בין היתר שירים מאת חזי לסקלי, אנה הרמן, הרולד שימל, רומן באימבאיב ומיה ארד.

הטיפ של אדריאנה (בתרגומי. יש לציין שהכנסתי גם את הגרסה הקצרה וגם את הגרסה הארוכה לאותו טיפ, פשוט כי נהניתי מהניסוח):

זהו טיפ מספר 8 מתוך "עשרה כללים לתרגום שירה" שניסחתי: תרגמו סימני פיסוק, מעברי שורות, רווחים וכן הלאה. המרכיבים הללו משמעותיים בשירה לא פחות מהמילים עצמן, ואינם שווי-ערך בין שפות, ואף אינם נענים לכללים קונבנציונליים כאשר מדובר בשירה. בתרגום שירה, פסיק יכול להיעלם או להופיע, או להתחלף במקף או במעבר שורה.

תמיד מקפיץ אותי כאשר שיר מתורגם משחזר בדיוק את סימני הפיסוק שבמקור. משיחזור כזה משתמע כאילו סימני הפיסוק שווים בין השפות – שסימן שאלה בעברית זהה במשמעותו לסימן שאלה באנגלית – או שמקף בעברית מתפקד בדיוק כמו מקף באנגלית. יתכן, אמנם, שזה נכון בשיר מסוים; אבל בשירה, סימני הפיסוק משמשים גם ליצור או לקטוע רצף, הקשרים, זרימה, מקצב ומתח בין שורות. לעיתים רבות, סימני הפיסוק בשירה לא מצייתים לשימוש קונבנציונלי, ויש להביא זאת בחשבון. המלצתי למתרגמי שירה מתחילים היא להיות קשובים לסימני הפיסוק, ולהתייחס גם אליהם כאל חומר שיש לתרגם.

שאר המשתתפים בפרויקט:

• נינה רימון דיוויס - Take Nina's Word for it
• ענבל שגיב נקדימון - מתרגמת
• אינגה מיכאלי - בלוגלובלי
• יעל סלע שפירו
• שלומית עוזיאל
• שירלי פינצי לב - על ספרות איטלקית – בעברית
• תמי אילון-אורטל - The Typewriter: על תרגום, שפה ועוד
• תומר בן אהרון - אין מילים: בלוג על תרגום ובכלל
• דנית בן קיקי - דף חדש, תרגום כקריירה שנייה
• יעל כהנא שדמי - התרגומיה
• פאר פרידמן - מקרה מקרופולוס

סתם עדכון: הוספתי עוד מתרגמת לרשומה מאתמול: בי ג'יי אפשטיין, מתרגמת משוודית לאנגלית.

By popular request (of sorts), I am translating my latest blog post into English. This post was part of a blog project initiated by Yael Cahane-Shadmi: several Israeli blogger/translators were invited to post their "ultimate" tip for translators, and comission a tip from another translator. I went a bit overboard and ended up with a whole bunch of tips from some of my translator friends.

Here, first, is my tip:

If you don't understand the text you've read, there's no way you'll be able to translate it well. This is true on both the macro and the micro level. To me, for example, finances are a foreign language, and I wouldn't volunteer to translate financial columns. On the micro level: it's important to be able to identify when a sequence of words is likely to be an idiom unfamiliar to you. Taking an idiom apart and translating it word for word will not lead to a correct translation. That's how a particularly infamous error came about: an Israeli subtitle translator who did not recognize the name Christian Slater, chose to translate the name as two separate words – a christian slate-layer. (This error became a meme in some circles in Israel and has been printed on tshirts; it's now used as a term for sillly translations that reveal a basic misunderstanding). While not recognizing Christian Slater's name is forgiveable in my mind, producing a translation that made so little sense in the given context should have raised an alarm. Anytime you run into something that just doesn't make sense, doesn't fit in and is unclear to you – you should probably assume that the problem lies in your comprehension, not in the original. Perhaps you have a blind spot, and should do a little research. You can turn for advice to other translators, to whoever comissioned the translation or to a source familiar with the topic of the text you are translating. Save yourself from embarassment. One of the qualities of a good translator, in my opinion, is the ability to know when you don't know enough, and to learn.

***

And now for the guest translators tips. I first turned to Yael Achmon, who has translated tons of popular fiction and fine literature, including the Hunger Games trilogy, "The Hobbit" and the Percy Jackson books. Yael is a great friend of mine and as a publisher I've always loved working with her.

 Yael writes (originally in Hebrew, I translated): "Edits are your friends. It's not easy getting our perfect translation-baby back covered in red marks, but in a profession in which most work is done alone, the best way for a translator to grow professionally is to take edits seriously. I'm not saying you need to accept all edits as gospel, but do put your ego aside, try not to quibble or be bitter, and learn from them. Some of my most significant and fascinating translation experiences have taken place during discussions held with the editor of the translated text."

***

Next is line is Laura Watkinson. Laura is a celebrated Dutch-to-English translator based in Amsterdam. One of her noted recent translations is "The Letter for the King" by Tonke Dragt. She has a website at: http://www.laurawatkinson.com/

Here are Laura's tips, in her own words:

"Talking to yourself should be encouraged. Reading your translation out loud, particularly the dialogue, can help you to find out which bits aren't working so well. Also, collaborating with other translators can give you a new angle on your work and show you other possibilities, whether it's by exchanging and critiquing translations or by working together on a book, as I've done with Michele Hutchison on some graphic novel projects. Oh, and always give your translated text a couple of weeks of drawer time before you come back to polish the final version. That distance can be really helpful."

***

Now we come to translator Jessica Cohen. Jessica is an independent literary translator. She has translated award-winning works of fiction and non-fiction from Hebrew into English by some of the finest contemporary Israeli writers, including David Grossman, Amir Gutfreund, Tom Segev and Yael Hedaya. She is also a childhood friend of mine: when Jessica first came to Israel we lived in the same building, I was in first grade and she in second, and we became fast friends. Jessica introduced me to some of my favorite British Children's authors.

Jessica Cohen, in her own words:

"The most important piece of advice I ever received, I think, was to read every translation (and really everything important you ever write) out loud before doing a final round of revisions. Ideally, print it out and go somewhere other than your office (or wherever you usually work) — the change of setting and the vocalization of the words will almost certainly let you hear things you were not aware of in previous drafts."

***

Here's a tip from BJ Epstein. Bj is a Swedish-to-English translator, copy editor, writer, and lecturer in literature, and her website is www.awaywithwords.se. I've met BJ at a couple of conferences now and I particularly enjoy her insights on the translation of children's literature.

BJ Epstein, in her own words:

"I think the tip I’d offer beginning translators is to dare! Take on a variety of different types of translation. Too often, we stick with a narrow range (whether it’s all poetry, for example, or just cookbooks) and feel like we shouldn’t translate in a field in which we don’t have expertise. While I agree with that to a certain extent, I also think we can and should learn on the job. Personally, I’d turn down a translation job that might have life-altering consequences (i.e. pharmaceutical texts or someone’s adoption/marriage/other legal documents), unless I was certain I understood the terminology, and I’d also say no to literary texts where I felt I just couldn’t get the tone/rhythm/etc. right. But I do feel that we can learn a lot by studying a text and doing additional reading so that even if we aren’t experts the way someone in that field might be, we know enough to confidently translate. It’s a great feeling to learn something new while producing a good text."

***

Last but not least, Adriana Jacobs. Adriana Jacobs teaches Modern Hebrew Literature at Oxford University where she is also involved with the comparative criticism and translation research program.  She translates from Hebrew to English and prefers to translate poetry over prose.  Her translations of Hezy Leskly, Anna Herman, Harold Schimmel, Roman Baembaev, and Maya Arad, among others, have appeared in print and online.

Adriana's tip, in her own words:

"This is tip #8 from my “Ten Rules for Translating Poetry”: Translate punctuation, breaks, indentations, etc. These elements of a poem are as meaningful as the words themselves and are not equivalent between languages or conventionally applied in poetry.  In translation, a comma may appear or disappear, or become a dash or a break.

"I’m always struck when a poem in translation reproduces exactly the punctuation of the original text.  Doing so implies that punctuation is equivalent between languages—that a question mark in Hebrew means the same thing as a question mark in English—or that a hyphen in Hebrew functions as it does in English.  It may turn out that this is the case for a particular poem—but punctuation in poetry also serves to create and disrupt continuities, relations, flows and rhythms in and between lines.  Punctuation in poetry often does not abide by conventional usage—this must be taken into account.  My advice to a beginning translator of poetry is to be attentive to punctuation and to treat it as material that must also undergo translation."

***

That's it from me. Following are links to posts by other Israeli translators who participated in this blogging project. Most are in Hebrew, but not all.  (WordPress is being a pain about copying links so for now I'll only link to those blogs that have English. You can link to the rest from my original post in Hebrew.)

* Nina Rimon Davis' blog, "Take Nina's Word for it", is in English: נינה רימון דיוויס

* Inga Michaeli includes a guest tip in English from Sarah Yarkoni: אינגה מיכאלי 

* Inbal Saggiv-Nakdimon 

* Yael Sela-Shapiro

* Shlomit Ouziel

* Shirley Finzi Loew

* Tami Eylon Ortal

* Tomer Ben Aharon

* Danit Ben Kiki

* Yael Cahane Shadmi

* Pe'er (Pierre) Friedmann

בימים אלה ממש מודפס הספר החדש של הוצאת עוץ, "צ'קו המסכן". בשאיפה ועם קצת מזל, העותקים הראשונים אמורים להיות מוכנים לכבוד פסטיבל אייקון שיתקיים בחול המועד סוכות. בפסטיבל יהיה דוכן להוצאת עוץ, וחיפשתי משהו שיימשוך את העין ושאפשר יהיה לפתח סביבו שיחה. נזכרתי בג'נסינה, אחת מגיבורות הספר, אותה אנו פוגשים לראשונה כשהיא מתגוררת במזבלה:

"בעודם מתקדמים כך, הם פגשו בובת עץ קטנה שישבה ליד אחת מערימות האשפה הגדולות יותר. היא היתה לבושה בקפידה בשמלה משובצת, שאותה תפרה בעצמה, ועל ראשה היה פרח חלמית ורוד. היא כל כך שמחה לראות אורחים, שהיא קפצה לעמידה מיד כשראתה אותם, ומחאה כפיים.

"שמה, כך סיפרה, הוא גֶ'נְסִינָה, והיא התגוררה לבדה במזבלה הזאת זה שבועות ארוכים, ארוכים. היא היתה חרוצה מטבעה, אפשר היה להיווכח מיד, והיא לא בזבזה את זמנה. כשהובילה אותם מסביב לתלולית האשפה, נגלה בית קטן שבנתה במו ידיה מארגז סבונים, והיא התפארה בו מאוד, ובצדק. על הרצפה היא פרשה פיסת שטיח, ובנתה ספה לשינה, עם כריות שמילאה בפלומת דרדרים. על הקירות היא תלתה שאריות של טפט, ותמונות יפות של עגבניות ואפרסקים, שקילפה מפחיות שימורים. היה לה אפילו מטבח קטן, עם צלחות וכוסיות לביצים רכות וקנקן קפה אמיתי, ואת כל הדברים הללו היא אספה אחד אחד מערימות האשפה והביאה הביתה. אמנם קנקן הקפה היה גדול מדי, ונאלץ לעמוד בחוץ, אבל הוא נראה שם יפה מאוד, והעניק לבית מראה מזמין."

ג'נסינה היא בובת עץ שגולפה עבור ילדה צועניה, ועברה מיד ליד עד שלבסוף הגיעה למזבלה. הסופרת מרג'רי ויליאמס ביאנקו הרבתה לכתוב סיפורים על חיי הצעצועים וכמיהתם להיות אמיתיים, וצעצועים מסויימים חוזרים בספריה, בהם ארנבי צעצוע כמו הגיבור של "ארנב הקטיפה" וכמו טאבי בספר "צ'קו המסכן", ובובת עץ כמו ג'נסינה וכמו גיבורת הספר "בובת העץ הקטנה".

התברר שלהשיג בובת עץ מגולפת של פעם זה עסק לא זול. אבל נזכרתי שיש ברשותי אטבי כביסה של פעם, מהם היה נהוג להכין בובות עץ קטנות. וכך נולדו הג'נסינות שלי.

הנה כך התנהלה העבודה, שלב שלב. קודם כל, צבעתי בלבן את הראשים של האטבים ואת הרגליים/גרביים. המתנתי שהצבע הלבן יתייבש לפני שצבעתי גם שיער ונעליים:

ציירתי את הפרצוף באמצעות מרקרים דקים מאוד. הוספתי זרועות ממנקה מקטרות שליפפתי סביב הגוף, וקיבעתי באמצעות סופר גלו. מנקה המקטרות יוצר גם אשלייה של חזה (ומאחור גיבנת קלה, שמומלץ להסתיר בבד הביגוד).

כעת נותר להלביש את הבובה. לבגד העליון גזרתי בד בצורת +, עשיתי חור באמצע בשביל הראש. את פיסות הבד הניצבות הדבקתי לגוף באמצעות דבק בד שמתייבש שקוף (דבק פלסטי גם עובד). את פיסות הבד האופקיות קיפלתי מעל מנקה המקטרות והדבקתי, ונוצרו שרוולים. החצאית נוצרה מעיגול בד, שוב עשיתי חור במרכזו והשחלתי לתוכו את הבובה.

הנה הבובות הממתינות לשמלות שלהן:

הוספתי גם "שאל" מפיסת תחרה מלופפת, וחגורה מסרט דק: אלה ממלאים פונקציה כפולה, הם גם מוספים יופי וגם מחזקים ומסתירים חלקים פחות יפים בהדבקה. לסיום השחלתי בקצה מנקי המקטרות חרוזים בתור ידיים.

הנה צבא הג'נסינות המוכן, אני יודעת שביחד הן יוצרות אפקט קצת מלחיץ אבל כל אחת בנפרד חמודה מאוד וממש לא רצחנית…

לבובות נוסף ערך אישי, בכך שלכל שאריות הבד והתחרה ששימשו אותי יש היסטוריה. הבד לשמלות נשאר משמיכת טלאים שאמא שלי תפרה בשבילי כשהייתי קטנה. התחרה נשארה מתחרה שסבתא שלי, עליה השלום, היתה קונה באירופה, ומביאה לתופרת שלה שתקשט בה את שמלותיה. הסרטים נגזרו מתוך כתפיות של חולצות שקניתי לבתי, מהלולאות האלה לתלייה שלפעמים יש בחולצות יוקרתיות. משהו קטן מכל אחת משלוש הנשים הכי יקרות לי.

ג'נסינה אחת אשמור לי בעצמי, אבל השאר תעמודנה למכירה בדוכן של הוצאת עוץ בכנס אייקון. אני מנסה גם לארגן למכירה ערכות להכנה של בובות אטב לפי טעם אישי.

ישנו בלוג שלם המוקדש לבובות אטב, ובו הנחיות מפורטות, רעיונות ותמונות של בובות חדשות ועתיקות: http://dollypeg.wordpress.com/

ולמי שמתעניין בספר, כאמור, הוא אמור לראות אור בסוכות בהוצאת עוץ. ג'נסינה היא דמות נהדרת, מלאת פלפל ותושייה, אולי הבובה הכי שווה בספרות הילדים.

קישורים נוספים:

http://365clothespindolls.wordpress.com/

http://webloomhere.blogspot.co.il/2012/09/making-peg-dolls-clothespeg-ladies.html

אתמול ביקרתי בכנס "הפנקס" השלישי לספרות ילדים, כנס מוצלח ביותר, שהתקיים במתחם המדיטק בחולון. הקמתי שם דוכן מכירות קטן להוצאת הספרים שלי, עוץ. בכנס כנראה ביקרו ספרניות רבות (וסליחה שאני כותבת "ספרניות" ולא "ספרנים", העירו לי על כך, אבל האמת הפשוטה היא שאני מכירה כמעט רק ספרניות ממין נקבה…) ושוב ושוב עלתה השאלה, כיצד יכולה ספריה ציבורית לרכוש את ספרי הוצאת עוץ. זה הזכיר לי שאף פעם לא כתבתי כאן את סיפור הוצאת עוץ והספריות.

אז קודם כל, ספריות ציבוריות יכולות להזמין את ספרי ההוצאה דרך מרכז הספר והספריות, כאן:

http://www.hasifria.org.il/icl/heb/purchase/bookpurch/

מרכז הספר והספריות הוא גוף ציבורי ותיק, שמטרתו המוצהרת היא לשמש "ארגון גג ארצי, הדואג לאינטרסים המשותפים של כל הספריות", וכדאי להכיר אותו.

כשרק הקמתי את הוצאת הספרים שלי, פנו אלי כמה ספרניות ולחצו עלי לשתף פעולה עם רשת סטימצקי, בטענה שרק כך יוכלו הספריות הציבוריות לרכוש את ספריי. מתברר שיש בישראל מספר מוגבל של "ספקים מורשים שרק להם מותר למכור ספרים לספריות הציבוריות. סטימצקי היא כנראה הגדולה שבהם, אבל היא בכל זאת לא היחידה: ישנם עוד גופים פרטיים כגון חברת "ספר לכל", וכאמור גם מרכז הספר והספריות הוא ספק מורשה. אבל בתחילת הדרך לא ידעתי את כל זה, ונדמה לי שעד עצם היום הזה ישנן ספריות שלא יודעות שמותר להן לקנות ספרים לא רק מסטימצקי. הספרניות הסבירו לי שגם את ספרי הוצאת "זיקית" אסור להן לרכוש מתקציב הספרייה, כי גם זיקית לא עובדת עם סטימצקי.

ניסיתי לברר כיצד אני יכולה לזכות במעמד של ספק מורשה כדי למכור את הספרים שלי ישירות לספריות. מתברר שהגוף המאשר ספקים מטעם משרד התרבות, הוא חברת הביטוח פמי פרימיום, שזכתה במכרז ממשלתי לעניין. פמי פרימיום, כך מתברר, אחראית על כל מיני תחומים בארץ, מאספקת שירותים רפואיים לבתי ספר ועד פיקוח על אינסטלציה בבתים משותפים. נראה שהמומחיות העיקרית שלה היא זכייה במכרזים ממשלתיים. בכל מקרה, כיום הסמכות לאשר ספקים לספריות ציבוריות היא בידי פמי פרימום.

נכנסתי לאתר של פמי פרימיום ולא הבנתי הרבה. בסופו של דבר הצלחתי להשיג קשר טלפוני עם נציג פמי פרימיום, שהסביר לי שאין לי שום סיכוי לעמוד בתנאים של ספק מורשה. ספקים מורשים יכולים להיות רק חברות גדולות, עם מינימום מסוים של עובדים ומחזור שנתי של ככה וככה. אני לא מתקרבת אפילו לקנה המידה הזה. הנציג הסביר לי שתפקידה של פמי פרימיום לוודא שהספריות מקבלות מוצרים במחירים תחרותיים. פמי פרימיום עורכת השוואות מחירים בין חברות מתחרות, ומאשרות לקנייה לא רק ספרים כי אם גם מדפים, כיסאות וכן הלאה. אמרתי שבמקרה זה אי אפשר לדבר על תחרות, שכן רק אני מוכרת את ספרי ההוצאה שלי, וספר זה לא בדיוק כיסא. האיש של פמי פרימיום ענה לי שספר זה בדיוק כיסא. הבנתי שאין עם מי לדבר.

מכאן לשם, נודע לי שאף על פי שמדינת ישראל מכריחה אותי למכור את הספרים לספריות רק באמצעות גוף מתווך, הגוף המתווך לא מוכרח להיות גוף מסחרי פרטי. אפשר גם לעבוד עם מרכז הספר והספריות. אם כבר מישהו גובה דמי תיווך על רכישות של ספריות, אני מעדיפה שזה יהיה גוף שפועל לרווחת כל הספריות בארץ, ולא חברה מסחרית שמשלשלת את הכסף לכיסים פרטיים. אבל אז התברר לי שאני צריכה לחנך את הספריות בעניין זה, אחת אחת, כי בספריות רבות התקבע הרגל להזמין ספרים רק מסטימצקי, והן כלל לא יודעות שיש אופציות אחרות.

(אגב, מתברר שלמרות הכל אפילו יש אופציה של רכישה ישירה ממני ללא תיווך בכלל. לספריות יש קופה קטנה, שממנה מותר להן לבצע רכישות על פי שיקול דעתן. אלא שהקופה הקטנה משמשת לכל מיני הוצאות – הרצאות, פעילויות, קישוטים – ולא כל ספריה מעונינת לנצל אותה לרכישת ספרים. את תקציב הספרים מותר להן להוציא רק אצל ספקים מורשים.)

אני חסידה גדולה של ספריות. אני רואה בספריות חוליה חיונית בתרבות המייחסת ערך לקריאה. במקום שבו יש ספריות, יש אנשים קוראים, ובמקום שבו יש אנשים קוראים יש ביקוש לספרים. תמיכה בספריות היא תמיכה בכלל קהילת הקוראים ואנשי הספר. בעיני מדאיג שהגוף שמחליט איזה ספרים מותר ואסור לספריות בישראל לקנות הוא גוף שלא מבחין בין ספר לכיסא. אבל אני סומכת על התבונה והיצירתיות של הספרניות, ושל ציבור הקוראים בארץ, שימצאו דרכים עוקפות.

אם מתחשק לכם לקרוא את ספרי הוצאת עוץ, והם אינם בנמצא בספרייה האזורית שלכם – תעשו טובה. תראו את הפוסט הזה לספרנית הראשית (או לספרן הראשי) בספרייה שלכם. אהיה מאושרת אם אפשר יהיה להשיג את ספרי ההוצאה שלי בספריות ברחבי הארץ, ואני יודעת שמדובר בספרים שילדים אוהבים לקרוא. אפשר לקנות את הספרים דרך מרכז הספר והספריה, בתיאום עם טלי מור; לרכישה ישירה מההוצאה בדמי הקופה הקטנה אפשר לפנות אלי ולקבל הנחה של ספריה.

Look! It's a post in English!

Mary Robinette Kowal linked to this statistical analysis of Hugo winners past, posted by Aidan Walsh: http://aidanrwalsh.com/2015/04/16/whose-rocket/

At the end of which, Aidan commented: "Nationality really surprised me. Unfortunately I expected women to be poorly represented, but I didn’t realise how overwhelmingly American it was. (maybe naivety on my part!)"

And Mary commented: "Wow. We really need more world in WorldCon."

And I rolled my eyes.

Yes, there is an American bias in the Hugo awards. There is an American bias at cons in general. In fact I would argue that Science Fiction*, as we think of it today, is at its core an American genre. Other cultures and other languages contributed to the foundation of Science Fiction, and I do not downplay the importance of creators such as Jules Verne, Karel Čapek or Stanisław Lem. But the current fandom culture represented at cons, especially those cons more inclusive of film, television, gaming and comics, is a product of American consumerism no less than it is of literature. There are influences running both in and out of this American culture: Japanese anime, manga and cosplay; Belgian graphic novels; British television – and nonetheless, it is American. Science Fiction is like Jazz music: it has roots outside of America, it is produced autonomously outside of America, but no discussion or history of it can be complete without America. (I would LOVE for you to argue with me about this. Any discussion is bound to be fascinating.)

Americans love diversity. They crave it. But like all humans, they need incentive to stray out of their comfort zones. For non English speakers, the incentive is there: learn English, learn to connect to American culture, or you are missing out on the dominant global culture. For English speakers**, it is just far too easy to remain within the boundaries of what is produced in English, and it takes special people to make the effort to grapple with something that is truly different and new to them. Only about 2 to 3 percent of books published in English are translated from other languages. In other countries, as many as 40% of books published may have been translated from English. The flow of cultural ideas is not equal. Language is not the only barrier: there are more insidious differences, such as what we consider to be good in literature, or what we consider to be literature at all. When WorldCon wants to include "more world", it may want more colors on the palette, more flavors in the stew, but it probably would not welcome a full upheaval and redefinition of what is Science Fiction.

People who write Science Fiction in other countries and languages tend to fall into one of two categories: either they are so strong in their own culture, that there's a gap keeping most of the dominantly American fandom from appreciating their work; or else their writing is an attempt to emulate American Science Fiction, even pander to it, in which case they are liable to be derivative and just not very good. It's a rare work indeed that is both inherently excellent and travels easily between cultures without bowing to one or the other. Non-Americans are conditioned by necessity to be more accepting towards American culture, than Americans are towards other cultures, for all the good will and intentions. In other words, chances are higher that a non-American will spontaneously like something American, than that an American will like something non-American. It's a simple matter of exposure.

As a non-American, non-Anglo who semi-regularly attends the World Fantasy Convention, and attended the last WorldCon, I am aware that organizers and most of the fan community think it would be really cool if these conventions had more cultural and national variety in them, and genuinely believe they would go out of their way to implement special measures to ensure this variety. I don't mean to disparage or hurt the feelings of people whom have been nothing but warm and welcoming towards me, but it's a bit like a convention of fish wishing they could get more mammals interested and involved. And then when the occasional dolphin attends, instead of asking it about what it's like to be a dolphin, they stick it on a panel with crustaceans, corals, and other non-fish, and ask them all what the water is like out there on the Serengeti.

I don't know if that metaphor made any sense. But my feelings at "world" conventions have always been a bit confusing to me, and tied up with lots of issues and questions about my own identity. I am no more a typical Israeli than a dolphin is a typical mammal. That is, I am unquestionably an Israeli and only an Israeli, as far as citizenship, where I was born and raised, where I now live my life. But I can attend Worldcons and World Fantasy because I am fluent not only in English, but in the CULTURE of fandom, which is predominantly English-speaking and American. I am frustrated when I feel I am being reduced to my nationality only, because I believe I have so much more to contribute that is not nationality related.

For perspective's sake: when I participate in Israeli cons, the kinds of panels that are offered to me reflect my strengths and areas of experience: panels on YA or children's literature, on small publishing, on trendy sub-genres, on girls' sexuality in classic children's fantasy, on parenting in the Geek community, etc. But when I'm placed in programming for WFC/WorldCon, I nearly always find myself being expected to represent my foreigness.** I've had to explain time and time again that the fact that I come from Israel does not make me a good authority on Israeli SF: I translate TO Hebrew, not FROM Hebrew, and honestly, I'm not very well read in current Israeli SF for adults. In Israel I'm the YA person, and I love it; in the USA I feel like I'm expected to be the Israeli cultural attache, and I'm just no up to the job.

I feel that WFC/WorldCon programmers find it difficult to see beyond my nationality, and place me on generic panels that are not about translation/language or coming from another country. Partly this is due to the fact that they need people to fill up spots on the few panels that are conceived as being about the world, and I respect that. But why do world perspectives have to be relegated only to their own panels? Why can't they be included in "normal" panels that are just about what they are about?

So what am I saying here? I am saying that OF COURSE the Hugos are dominated by Americans. This should be of no surprise to anyone. I am also saying that if you truly want more world in your WorldCon, it will require conscious effort, not only to attract and encourage fans and writers from other countries to attend, but to actually listen to them on their own terms when they arrive. Stop with the tokenism and the pigeonholing. Don't cram all of your foreigners onto special panels for and about foreigners – just as you wouldn't (or shouldn't) relegate women only to panels about gender, and POCs only to panels about race. Not only does it rub our noses in the fact of our being outsiders, it makes it far too easy for the insiders to skip our panels for lack of interest, and not really expose themselves to us at all…

People like me, who are comfortable in more than one culture, can serve as bridges and connectors. We bring a different perspective just by being who we are. But not if we're cordoned off and observed from a distance as alien objects. Non-Americans who come to WorldCons do so because we love science fiction and fantasy just as much as Americans do. We want to participate, not to be held up as examples of difference. I'm afraid that too often, the programming, while well intentioned, is inadvertently alienating – the opposite of what it purports to achieve.

—-

* Much less so fantasy, which is heavily rooted in British tradition.

** I'm not conflating Americans with English speakers. Other English speaking countries have the advantage of a common language, so there are less obstacles to cultural exchange with America, which is why there have been British and Canadian winners of Hugo awards. But the obstacles are there nonetheless, as witnessed by authors who fail to "cross the pond"; just ask Malorie Blackman, David Almond, Jaqueline Wilson, Morris Gleitzman or other superstars in their own countries who didn't quite make it in America. My argument is that Americans are even more insular than English speakers of other nationalities.

*** At my first WFC, in Calgary, I was assigned to moderate a panel called "Location, Location, Location", a panel for authors on how they choose the settings of their books. I am not an author and have never chosen a setting. But looking at the original list of participants slated for the panel, the rationale for choosing me was clear: we were all non-Americans, that is, we came from PLACES.

שלום, בלוג יקר שלי. הזנחתי אותך לאחרונה, אבל הנה אני, שבה אליך.

היום מצאתי את עצמי מעדכנת בטוויטר על כך שעדכנתי בפייסבוק על כך שעדכנתי בבלוג של הוצאת עוץ לגבי עדכון בעמוד ההדסטארט של המימון המון של "עוגות בחלל". אבל בבלוג האישי שלי עוד לא עדכנתי, אז הנה אני כותבת גם כאן. כשאסיים אולי אעדכן שוב את עמוד ההסטארט, ואשלים מעגל מלא.

אם במקרה אתם לא עוקבים אחרי אף אחד מאפיקי המדיה החברתית המוזכרים לעיל, יש סיכוי שאתם עדיין לא יודעים שאני עורכת עכשיו מימון המון להדפסת הספר "עוגות בחלל" מאת פיליפ ריב ושרה מקינטייר. הנה הקישור, אני מספרת שם על הספר ואני מאד מאד אשמח אם תתמכו:

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=14288

הצעתי גם תשורות שקשורות בקישוט עוגות, כי אני יודעת שתמונות העוגות שהייתי מעלה מדי פעם פה בבלוג היו מאד פופולריות. תשורה אחת היא האפשרות שאני אבוא אליכם הביתה ואעזור לכם לקשט עוגת יום הולדת על פי דמיונכם הפרוע. החומרים והאפייה עלי. בינתיים איש עוד לא קפץ על המציאה (פתוח רק לתושבי המרכז…) וחבל, כי יש לי צורך רגשי: השנה החליטו גם הבר מצווה וגם הבת מצווה שהם גדולים לעוגות מקושטות והם רוצים סתם עוגה.

תשורה נוספת שהצעתי היתה מנג'ט סיליקון וערכת קישוט ל"מאפין מפלצתי". הללו אזלו עוד לפני שהספקתי ממש לחשוב על רעיונות קידום נוספים… התכוונתי לאפות כמה מאפינים ולהראות לכם איך אני מקשטת אותם קישוטים מפלצתיים. בסוף לא הגעתי לזה וכבר התשורה אזלה. ואף על פי כן, אני ממליצה מאד מאד לעשות חיפוש גוגל לצירוף "monster cupcake", ולמצוא דברים מקסימים כמו זה:

מהבלוג "מקודל" של קמיל ולארד, שמדגימה איך כל מה שצריך כדי להגיע לקישוטים מופלאים הם דמיון וחוש משחק. סוכריות ואגוזים, בצירופים שונים, הופכים לגלריה של מפלצות מפחידות/חמודות/מקוריות שובות לב. כמו העוגות ב"עוגות בחלל". סוכריות על מקל יכולות להפוך לעיניים על גבעול:

קוקוס צבוע יכול לשמש פרווה, מסטיקים יכולים להיות שיניים, סוכריות חתוכות או מרשמלו עיניים. אפשר גם להדפיס שרוולי נייר ועיניים שיהפכו את העוגות למפלצתיות. העיקר, לא להילחץ, לנסות ולטעות, לזרום עם זה, לכייף!

ואני בינתיים מפנטזת על מסיבת השקה לספר "עוגות בחלל", שבה אגיש עוגות יפות כאלה…

זוכרים שכתבתי על הקושי שיש לי, כבעלת הוצאת ספרים קטנה, להכניס את הספרים שלי לספריות ציבוריות?

ובכן, מתברר שיש חדש. חברת פמי פרימיום, מתברר, הגמישה את התנאים שלה לאישור הוצאת ספרים קטנות כספקים. עכשיו כבר לא צריך להוכיח מחזור שנתי של חצי מיליון ש"ח לאורך שלוש שנים, אלא די בממוצע שנתי של 50 אלף ש"ח על פני שנתיים; כמו כן, ההוצאה לא נדרשת להוציא עשרה כותרים, אלא רק שישה כותרים. הוצאת עוץ עדיין לא עומדת בתנאים הללו, אבל בקרוב, בלי נדר, כנראה תעמוד בהם. אעדכן.

ובינתיים, היות ואת הספר "יום סמק הגדול" החלטתי למרות הכל לשווק באמצעות מפיץ ולא בכוחות עצמי, הודיעה לי אחת הספריות העירוניות הגדולות, הרוכשת ספרים עבור מספר דו-ספרתי של ספריות ברחבי העיר, שבניגוד למנהגם עד כה את הספר הזה לא יקנו ישירות ממני אלא דרך מתווך. להם זה יעלה 30% יותר, ואני ארוויח מהקנייה הזאת 20% פחות; 50% עכשיו ילכו למתווכים. אבל הספרייה מעדיפה לעבוד כך, כי אז היא יכולה להשתמש בתקציבי המדינה ולא צריכה לבזבז תקציבים מיוחדים. לתפארת מדינת ישראל, שבונה מערכת הפוגעת באינטרסים של עסקים קטנים, כדי שהאזרח יוכל לשלם יותר.

ועדכון אחרון, בקשר למימון המון של הוצאת עוץ: הולך נפלא. אבל תמשיכו. התומכים עד כה כבר הבטיחו לעצמם עותק מודפס של "עוגות בחלל" ועותק דיגיטלי של "שם צופן – וריטי". אם נגיע ליעד הגיוס הבא, הבטחתי לערוך מסיבת מאפינים מפלצתיים שאליה יוזמנו כל התומכים. אז קדימה, הזמינו עוד חברים להשתתף:

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=14288

הוספתי גם תשורה שעשויה לעניין את קוראים הבלוג: תמורת 250 ש"ח אתם יכולים להטיל עלי נושא כתיבה או לשאול אותי שאלה שעליה אענה בפירוט בבלוג, וככה אולי נחייה אותו קצת… בנושאים הקשורים לספרות ילדים, בבקשה.

ואחרון חביב: היום יום הולדת 155 לג'יימס מת'יו בארי, שלנצח ייזכר כאביו ממציאו של פיטר פן. מזל טוב!

חם לכם? מתחרפנים לקראת סוף הקיץ? עכשיו הזמן להיצמד למיזוג, ולשלוף את הספרים. זה זמן נפלא לקרוא בשביל הכיף.

אי שם לפני כמה חודשים, כשעוד היה חורף (זוכרים שיש דבר כזה?) ידיד פירסם קישור לרשימת המלצות ספרים, והטיל עלי לתרגם אותם לעברית. ההמלצות הן של אתר A Mighty Girl, ,אתר אמריקאי של המלצות על ספרים, סרטים מאמרים ומוצרים שונים שמכוונים להעצמה של בנות. הגבתי מיד שכמה עשרות מהספרים כבר תורגמו לעברית (אפילו אני תרגמתי שניים…) אבל לא כולם מוכרים להורים בני-דורנו.

כאן קישור לרשימה המקורית של A Mighty Girl:

http://www.amightygirl.com/mighty-girl-picks/top-read-alouds

ובהמשך הפוסט שלי, אותם ספרים מתוך הרשימה, שידוע לי שתורגמו לעברית. ייתכן שיש עוד שפיספסתי, אתם מוזמנים לעדכן ולתקן אותי.

ידיד נוסף בפייסבוק, אסף דקל, חשב להרחיב את הרשימה ולהוסיף לה המלצות גם על ספרי מקור וספרים אחרים שתורגמו לעברית אך לא בהכרח נכללו ברשימה האמריקאית. הוא הכין מסמך גוגל דוקס ובו המלצות נוספות. אם יש מתכנתת שמוכנה לשתף איתו פעולה פרו-בונו, הוא חולם להקים אתר ישראלי בהשראת A Mighty Girl.

הרשימה מסודרת לפי שם משפחה של הסופרים, ואינה ממוינת לפי קבוצות גיל; כך היה גם במקור. זאת רשימה של ספרים ש-A Mighty Girl ממליצים עליהם להקראה בקול לפני השינה, רובם ככולם מתאימים מגיל 8 ומעלה, פלוס מינוס. יש באתר A Mighty Girl גם המלצות קריאה מפולחות לפי גיל, כולל ספרים לילדות קטנות יותר וספרים לבנות נוער בוגרות יותר, אבל רוב הספרים המומלצים שם שתורגמו לעברית כבר כלולים ברשימה שלהלן (גנבתי מהרשימות האחרות רק את "אילן גדל בברוקלין").

חשוב מאד! ברשימה יש רק ספרים שהגיבורות שלהם בנות, כי כך היא הורכבה – אבל אלה ספרים נפלאים שמתאימים לקריאה גם לבנים!!!

וברור שאפשר להרחיב ולהמליץ ולהוסיף, כל המרבה הרי זה משובח. הפוסט פתוח לתגובות ואולי בהמשך גם אעדכן את הרשימה, ועל כן אם אתם מגיבים, השתדלו לכלול כמה שיותר מידע על הספרים שעליהם אתם ממליצים.

ואני בכלל צריכה גם לעדכן את רשימת המלצות הספרים לילדים שאהבו את הארי פוטר, שלא נגעתי בה כבר עשור… חסרים בה ספרים נהדרים מהשנים האחרונות, אבל הספרים שהיו בה לפני עשר שנים לא התקלקלו בינתיים, אז שווה להציץ גם שם, בדרככם לספרייה.

ספרים מומלצים של A Mighty Girl שקיימים בעברית:

• אודל, סקוט. אי הדולפינים הכחולים. מאנגלית: איל טלמון. כרמל, 2005
• אור, ונדי. האי של נים. מאנגלית: גילי בר-הלל. איגואנה, 2008 (ספר ההמשך נים בים)
• איבוטסון, אווה. מסע אל ים הנהר. מאנגלית: ענבל שגיב נקדימון. גרף צעיר, 2008
• אלקוט, לואזיה מיי. נשים קטנות. מאנגלית: שרון פרמינגר. משכל, 2011  (ותרגומים נוספים)
• באביט, נטלי. טאק לנצח. מאנגלית: יעל ענבר. מרגנית, 2003
• בירדזול, ג'ין. בנות פנדרוויק. מאנגלית: יעל ענבר. ידיעות ספרים, 2005 (תורגם ספר המשך)
• בלום, ג'ודי. שילה הגדולה. מאנגלית: עדה פלדור. כתר, 1986
• –"–. דיני. מאנגלית: דפנה לוי. עלמה
• ברנט, פרנסס הודג'סון. סוד הגן הנעלם. מאנגלית: הגר ינאי. הרפתקה, 2013 (או: הגן הסודי, כתר)
• –"–.  נסיכה קטנה. מאנגלית: יהודה אטלס. הרפתקה, 2009
• ג'ונס, דיאנה ווין. הטירה הנעה. מאנגלית: גילי בר-הלל. כתר, 2005
• ג'ורג', ג'ין קרייהד. ג'ולי של הזאבים. מאנגלית: משה דור. ספריית פועלים, 2009
• גיימן, ניל. קורליין. מאנגלית: ורד טוכטרמן. אופוס, 2004
• דאל, רואלד. העי"ג. מאנגלית: אורי בלסם. מרגנית, 1987
• –"–.   מטילדה. מאנגלית: יעל ענבר. מרגנית, 2000
• די-קמילו, קייט. הכל בגלל סופר מר. מאנגלית: טלי נתיב-עירוני. מרגנית, 2002
• דיטרליצי, טוני. החיפוש אחר וונדלה. מאנגלית: יעל ענבר. מטר, 2015 (ראשון בטרילוגיה)
• הייל, שנון. אקדמיה לנסיכות. מאנגלית: עידית שורר. כתר, 2008
• ווייט, א.ב. חוות הקסמים. מאנגלית: זהר שביט. מרגנית, 2007
• וויילדר, לורה אינגלס. בית קטן בערבה. מאנגלית: אבירמה גולן. מרגנית, 1977 (ראשון בסדרה)
• זוסאק, מרקוס. גנבת הספרים. מאנגלית: ורד טוכטרמן. אופוס, 2007
• ל'אנגל, מדליין. קמט בזמן. מאנגלית: ארז אשרוב. מרגנית, 2012 (ראשון בטרילוגיה; קיים תרגום קודם)
• לוין, גייל קרסון. אלה המכושפת. מאנגלית: יעל ענבר. מרגנית, 2006
• לורי, לויס. אנסטסיה. מאנגלית: מאירה פירון. טל מאי, 2006
• –"–. גוני גרין בבית הספר. מאנגלית: מאירה פירון. טל מאי, 2005
• –"–. מונה מספר לכוכבים. מאנגלית: יחיעם פדן. הקיבוץ המאוחד, 1997
• לין, גרייס. ההר שאינו נגמר. מאנגלית: בלהה רוזנפלד. מודן, 2012
• לינדגרן, אסטריד. בילבי גרב-ברך. משוודית: דנה כספי. כנרת, 2009; תרגום נוסף תחת השם גילגי, משוודית: אביבה חיים. ש. זק, שנות השבעים.
• –"–. הילדים מרחוב הרעשנים. משוודית: בשמת אבן-זהר. מסדה, 1987
• –"–. רוניה בת השודד. משוודית: תמר שלמון-נסי. עם עובד, 1986
• מול, ברנדון. פייבלהייבן. מאנגלית: יונתן בר. אופוס, 2012 (ראשון בסדרה)
• מונטגומרי, לוסי מוד. האסופית. מאנגלית: טלי דאי. כתר, 1989 (קיימים תרגומים נוספים; ראשון בסדרה)
• מקגרו, אלואיז. ילדת הגבעות. מאנגלית: נורית גולן. מרגנית, 2001
• מקדונלד, ג'ורג'. הנסיכה והשדונים. מאנגלית: אוריאל אופק. מצפן, 1965 (ספר המשך לא תורגם)
• מקלקלן, פטרישיה. שרה פשוטה וגבוהה. מאנגלית: דוד נגב. עם עובד, 1989 (יש ספרי המשך שלא תורגמו)
• סמית, בטי. אילן גדל בברוקלין. מאנגלית: טובה קשת. אור עם, 1988
• ספיר, אליזבט. המכשפה מאגם הקיכלים. תרגום: אבירמה גולן. כתר, 1979
• ספירי, יוהנה. היידי בת ההרים. תרגום: שלמה ניצן. כתר (קיימים תרגומים נוספים)
• פונקה, קורנליה. איגריין האמיצה. מגרמנית: חנה לבנת. כנרת, 2012
• פיציו, לואיז. הרייט המרגלת. מאנגלית: הדר אלרואי. מרגנית, 1984 (ספר המשך לא תורגם)
• פניפקר, שרה. קלמנטיין. מאנגלית: אסנת הדר. מטר, 2007 (ראשון בסדרה)
• פראצ'ט, טרי. בני החורין הקטנים. מאנגלית: יונתן בר. קדמת עדן (סיאל), 2008 (ראשון בסדרת טיפאני אייקינג)
• קלירי, בברלי. כל סדרת רמונה, לרבות רמונה בת 8. מאנגלית: טלי נתיב-עירוני. כתר, 1987
• קר, ג'ודית. מי גנב את השפן הוורוד. מאנגלית: נימה קרסו. מרגנית, 1985
• קרול, לואיס. הרפתקאות אליס בארץ הפלאות..מאנגלית: רנה ליטוין. הספריה החדשה, 1997 (קיימים תרגומים מרובים לעברית)
• קריץ', שרון. שני ירחים. מאנגלית: רנה ורבין. ידיעות ספרים, 2000
• רידי, פטרישיה ק. עסקי דרקונים. מאנגלית: תמר ביסטריצר. אופוס, 2006 (ראשון בסדרה)
• רקס, אדם. יום סמק הגדול. מאנגלית: נעה שביט. עוץ, 2015

 אני חייבת שלושה פוסטים בבלוג הזה לשלושה קוראים שתמכו בהדסטארט של הוצאת עוץ. יפעת, אלעד ושירי – לא שכחתי אתכם, ואני מקווה בימים הקרובים לקיים את הבטחתי.

אבל בינתיים, כמה מחשבות שעלו בי בעקבות הערה בפייסבוק. בעבר כתבתי פה על השאלה "לאיזה גיל זה מתאים?", שהיא לעיתים קרובות השאלה הראשונה שהורים שואלים אותי על כל ספר חדש שעליו אני ממליצה.  ניסיתי להסביר את אי הנחת שיש לי מהשאלה הזאת ומדוע אני מנסה להתחמק מלענות עליה, אף על פי שהיא השאלה הכי טבעית בעולם. כעת אני נקראת לשאלה, מהי ספרות נוער, ומדוע אני מרשה לעצמי לפסוק נחרצות שספר זה או אחר אינו ספר נוער, כאשר הגבולות בין מבוגרים לנוער בתקופתנו מטושטשים כל כך ומאפשרים זליגה לשני הכיוונים.

 ישנם מאפיינים מסויימים שחוזרים בספרים רבים עליהם מוסכם שהם ספרי נוער. דוגמה למאפיינים כאלו: גיבורים שהם בעצמם בני נוער, עלילה שיש בה סיפור חניכה או התבגרות, היעדר סצנות מין מפורשות, התעסקות בדילמות מוסריות שכוללת בסופו של תהליך אבחנה יחסית ברורה בין "טוב" ל"רע". יחד עם זאת, היוצאים מן הכלל רבים עד כדי כך, שאין כבר אפשרות להגדיר מפורשות מהו ספר נוער ומה ספר למבוגרים, על סמך המאפיינים הללו בלבד. ישנם ספרי נוער שעוסקים בדמויות של מבוגרים, שמכילים תכנים מיניים, שיש בהם עמימות מוסריות ועוד. דמויות צעירות וסיפורי חניכה יש גם בספרים הנחשבים ספרים למבוגרים.

 הפוסט הזה נולד בעקבות ידיעה שהספר "מרשעת" מאת גרגורי מגווייר עומד לצאת אור מחדש בהוצאת אוקיינוס בתרגום חדש של אסף ברקת, אחרי שנים רבים בהן אי אפשר היה להשיג את תרגומה של מאירה לבנת (היום מאירה פירון) שראה אור בהוצאת מעריב. כתבתי על כך בפייסבוק של הוצאת עוץ, בתוספת הערה שמדובר בספר למבוגרים, ובתגובה כתב יחיעם פדן, שהוא אושייה בתחום ספרות הילדים והנוער, שזהו ספר נוער. האמת, קפצתי. ואז שאלתי את עצמי למה אני קופצת. הרי תכנים קשים כמו שיש בספר "מרשעת", קיימים לכאורה גם בספרים רבים המתויגים בימינו ספרי נוער: "משחקי הרעב", "דמדומים" ועוד. אז מה איכפת לי בעצם?

איפה עובר הגבול? מתי ספר מפסיק להיות ספר ילדים, ומתחיל להיות ספר נוער? מתי הוא מפסיק להיות ספר נוער, ומתחיל להיות ספר למבוגרים? מדוע אני, שמתחמקת כל כך מלענות על השאלה לאיזה גיל מתאים ספר מסוים, בכל זאת דוגלת בשימוש "נכון" בתוויות "ילדים" ו"נוער"? מדוע אני, שמאמינה שיש לתת לבני נוער לקרוא פחות או יותר מה שבא להם, מזדעקת בשמרנות שאסור לטעות בתווית? האם אני מתירנית, או מטרונית?

בסך הכול, אני די מאמינה ביכולת של בני נוער לעבד תכנים שהם קוראים בספר ולווסת בעצמם את חומרי הקריאה שלהם. אני לא אחת שנבהלת כשבני נוער, או אפילו ילדים ממש, קוראים ""מעבר" לרמת הקריאה המצופה מהם. אם בני נוער רוצים לטעום מספרות המבוגרים ולהתנסות בה, הרי שזאת התפתחות מבורכת בסופו של דבר, שמעידה על התבגרות. הפתגם שאני מצטטת לא פעם, כאשר הורים מספרים לי שאסרו על ילדיהם לקרוא ספר כזה או אחר, הוא "לא תחסום שור בדישו". אם הם רוצים מאוד לקרוא, שיקראו.

אז לכאורה, אם לבני נוער מותר לקרוא הכול, מי צריך בכלל תוויות?

יפה ששאלתי. התווית כן חשובה. התווית חשובה למי שלא קרא את הספר. ברגע שמוצמד לספר תווית "נוער", אנחנו יודעים שמבוגרים ירכשו אותו, בלי לקרוא אותו בעצמם, כמתנה לבני נוער. כי בואו נודה על האמת, אנחנו לא יכולים לקרוא כל ספר מראש לפני הילדים שלנו. אנחנו נזקקים לפעמים לקיצורי דרך שיקבעו אם ברצוננו להכניס ספר מסוים הביתה או לא. וכשהתווית המוצמדת לספר לא נכונה, יש תקלות.

לדוגמה, השתעשעתי לגלות שבישראל בתקופה מסוימת היה מקובל להעניק את ספריה של ג'ין אאול, "שבט דוב המערות" ו"עמק הסוסים", כמתנות לבר מצווה. אני תוהה כמה מהמעניקים קראו בעצמם את הספרים, וידעו כמה תיאורים מיניים מכיל "עמק הסוסים": אפשר להגיד שמדובר בפורנו רך. אני כותבת שהשתעשעתי, ולא הזדעזעתי, כי אני לא בטוחה שזה נורא כל כך לשים את הספרים הללו בידיהם של נערים. עדיף פורנו רך על פורנו קשה ואלים, כמותו הם יכולים להשיג די בקלות באינטרנט. לפחות אצל ג'ין אאול מדובר בפנטזיה ארוטית נאיבית יחסית, שנותנת מקום של כבוד לאהבה ולעינוג האישה. ועדיין, אני סבורה שרוב המבוגרים שהעניקו את הספר לבני מצווה, לא ידעו מה הם נותנים. זאת היתה טעות.

הספר "מרשעת" מגלם בעיני אנתי-תזה לספר נוער: ספר אכזרי ומנוכר, חדור פסימיות עמוקה. העולם המתואר בספר הוא עולם מסואב שהולך ומתקלקל, וגם גיבורת הספר אינה נקייה מנקמנות ורוע – היא לכל היותר דמות אמביוולנטית שפגמיה אולי קצת יותר נסלחים מפגמיהן של דמויות מזעזעות יותר. אמנם אין בספר תיאורים מיניים כמו שיש ב"עמק הסוסים", אבל שלא כמו "עמק הסוסים", אין בו שום נאיביות. במובנים רבים אני חשה שיש לו פוטנציאל נזק גדול יותר.

האם קריאה בספר יכולה להזיק לקוראים? שאלה טעונה, ואני לא יודעת את התשובה. אין ספק שספרים שותלים בראשנו דימויים ורעיונות שיכולים ללוות אותנו לכל החיים. מצד שני, אפילו ילדים לא מפנימים ומאמצים כל נורמה או מוסר שעליהם הם קוראים בספר. כדאי לנסות לכוון את הילדים לספרים מומלצים לגילם, כי רצוי שחוויות הקריאה הראשוניות של הילדים שלנו תהיינה חוויות שמעודדות אותם להמשיך לקרוא ולאהוב ספרים: אבל אם הם ממילא נהנים מקריאה, עד כמה יש להילחץ מהמחשבה שהספרים שהם קוראים עלולים לעשות להם רע? רצוי, כמובן, שההורים יקראו את הספרים שילדיהם קוראים, ויקיימו שיחות פתוחות עם הילדים על התכנים הבעייתיים בספרים: אבל למרבה הצער, זאת לא תמיד אפשרות ראלית. ולכן, תווית מטעה היא דבר מרגיז. אנחנו רוצים להיות מסוגלים לסמוך על התווית.

 אני רוצה שילדים ונוער יקראו כמה שיותר, ולכן אני לא אוהבת להגיד שספר כזה או אחר לא מתאים לגילם. עם זאת, אני מכירה באחריות מסוימת שיש לי, כמי שמשווקת ספרים לילדים. אני יודעת שספר שכתוב עליו "נוער" מתגלגל לא פעם לידיים של ילדים, כי גם האבחנה בין נוער לילדים אינה ברורה. כך נוצר מעין פיחות מזדחל. גם אם נניח שבני 13-14 בוגרים בנפשם מסוגלים להתמודד עם נושאים כגון אונס וטבח ועם עמימות מוסרית בתוך ספר, אחיהם הצעירים בני ה-10 ופחות, עדיין פחות ערוכים לכך. אני נחרדת מהמחשבה, שהורים יראו בפייסבוק של הוצאת עוץ – שספריה עד עתה התאימו לילדי הכיתות הנמוכות – המלצה לספר "מרשעת", ויחשבו שזה ספר חמוד לתת לילדים שלהם. הוא לא. אף שאני לא מסוגלת להגדיר את הנקודה המדויקת שבה ספר חדל להיות מתאים לילדים, אני מכירה בכך שישנם ספרים שאינם מתאימים לילדים, ו"מרשעת" הוא כזה.

מהו ספר נוער? אין לי תשובה טובה, פרט לקלישאה המתסכלת, שאני יודעת לזהות כזה כשאני קוראות אותו. בדרך כלל. הנורמות המשתנות מבלבלות גם אותי, ולפעמים אני סבורה שהקביעה היא אקראית, שיווקית, או פשוט מוטעה.

ישנם ספרים שהשיווק שלהם בחו"ל בלבל אותי לחלוטין. לדוגמה, ספריה של הסופרת האוסטרלית מרגו לנגן מסווגים בארצות רבות כספרי נוער, ואני בכלל לא מבינה זאת:  (Margo Lanagan),   ספרה "נגיסות רכות"  (Tender Morsels)  פותח בתיאור גרפי מזעזע של שרשרת הפלות כפויות שעוברת נערה צעירה אשר הרתה שוב ושוב בעקבות גילוי עריות ואונס. מאידך הספר "הקיסר הגובלין" (The Goblin Emperor) מאת קתרין אדיסון, שהיה מועמד מוביל השנה לפרס ההוגו, שווק כספר למבוגרים אף שלטעמי מדובר בספר תמים למדי שעומד בכל הקריטריונים לספר נוער. אני מרגישה הרבה יותר שקטה להמליץ לקוראים צעירים על "הקיסר הגובלין" מאשר על "נגיסות רכות".

אני לא סבורה שאני יכולה לתת לכם כלים אוניברסליים שיקבעו מה כן ומה לא מתאים לילדים שלכם לקרוא. מה שאני כן יכולה לעשות, הוא לקחת אחריות על ההמלצות האישיות שלי. כשאני ממליצה על ספר, אני משתדלת לציין מה הנקודות בו שעלולות להיות בעייתיות. אני לא אוהבת להגדיר עבור ספר גיל התאמה מדויק בשנים, אבל אני כן משתדלת להפריד בין ספרי ילדים, לספרי נוער, לספרי מבוגרים.

זה לא פוסט אמיתי, אני רק מתרגמת את הציוצים שג'ואן האריס פרסמה היום בטוויטר. הסופרת שנודעה בזכות ספרים כגון "שוקולד" ו"חמשת רבעי התפוז", נוהגת מדי פעם לפרסם סדרת ציוצים בנושא ספרותי מסויים. הפעם קלעה במיוחד קרוב ללבי. (הסופרת בטוויטר: @joannechocolat)

ולהלן הציוצים:

1. תדאגו לכך שהילדים שלכם יראו אתכם קוראים. אין טעם לצפות מהם שיעשו משהו שאתם בעצמכם לא עושים.
2. תקריאו להם ספרים. הפכו זאת לחלק משגרת הערב שלהם. עשו זאת כך שיהיה כיף לשני הצדדים.
3. אל תהיו מורים כשאתם מקריאים ספרים לילדים. היו בדרנים. תשתוללו עם הקולות המצחיקים.
4. אל תהיו שיפוטיים או מוסרניים. בחרו ספרים עם נושאים שידברו אל לב הילדים שלכם.
5. אל תיגשו אל נושא הקריאה כפי שאתם ניגשים אל ההשכלה של ילדיכם. קריאה היא לא עניין של השגת יעדים.
6.  הקריאו רק חצי סיפור, ותנו שמשהו "יפריע" ויקטע את ההקראה. השאירו את הספר ליד הילדים.
7. תמכו בכל חומר קריאה שילדיכם בוחרים לקרוא. כולל קומיקס, סיפורי פיות, ובדיחות על פלוצים.
8. אל תפעילו על ילדיכם לחץ. קריאה אמורה להיות פרס, לא עונש.
9. אל תמנעו מילדיכם לקרוא ספרים שוב ושוב, או לבקש מכם להקריא אותם שוב ושוב. זה מנגנון נחמה חשוב.
10. התוויה לפי גיל אינה רלוונטית. התוויה לפי מגדר אינה רלוונטית. גיל הקריאה אינו רלוונטי. הילדים שלכם קוראים? סימן שהם בסדר.
11. אחרון חביב, אף פעם אל תיקחו מהילדים שלכם ספר. בין אם זה ספר בנות, ספר בנים, ספר טיפשי או "מיין קאמפף". אם הספר לא מתאים להם, הם יבינו זאת לבדם. אם הוא נורא ואיום, הדבר הכי גרוע שיקרה הוא שהם יקראו ספר נורא ואיום.

חומר למחשבה ולדיון!

קבלתי פנייה במייל, שכמותה כבר קיבלתי בעבר, וראיתי לנכון להפוך את התשובה לפוסט. לא אחשוף כאן את זהות השולחת כי לא ביקשתי את רשותה, אבל היא מוזמנת להגיב ולהזדהות, אם תרצה.

"לאחרונה עולה בי רצון עז לקרוא לילדיי ספרי הרפתקאות קלאסיים: 80 יום מסביב לעולם, רובינזון קרוזו, מסעי גוליבר, טום סויר ועוד. הבעיה היא שהתרגומים שנתקלתי בהם היו די יבשים/משעממים או שמא הספר היה ערוך ומקוצר. האם את יכולה להמליץ לי על תרגומים טובים?"

ובכן, הבעיה היא לא בהכרח בתרגומים עצמם, כי אם בציפייה שספר שנכתב למבוגרים במאות קודמות, יהיה מתאים לילדים במאה שלנו. אף לא אחד מהספרים המוזכרים לעיל, נכתב כספר ילדים. ברשימה לעיל אין אף ספר צעיר יותר מ-139 שנה (טום סוייר), ואחד מהם בן כבר כמעט 290 שנה (מסעי גוליבר). אז נכון שעמידה במבחן הזמן היא אחד המדדים ל"קלסיקה", אבל אי אפשר להתעלם מכך שהזמן המצטבר גם מקים מחסומים של ידע, שפה ותרבות בין הקוראים הצעירים של ימינו לקוראים הראשונים של אותן יצירות.

החשיפה שלנו לקלסיקות עתיקות כל כך, היא כמעט תמיד באמצעות עיבודים שמקצרים את הספר, מפשטים אותו ומעדכנים בו את הנורמות. אפשרות אחרת היא שנחשפנו לספר בנתיב המחקרי/אקדמי, בתוספת הרבה מאוד חומר נלווה, ניתוחים ופרשנויות, שיכולים לסייע לנו להבין את היצירה בהקשרה ההיסטורי. הקריאה האקדמית יכולה להיות מרתקת כעיסוק למבוגרים, וכידוע לקוראים כאן, אני אוהבת מהדורות מוערות שנותנות את התוספת המחקרית לספר בצורה קצת מרוככת ונגישה. לקריאה לילדים לפני השינה זה פחות מומלץ.

להורים שרוצים לקרוא לילדים שלהם את הקלסיקות מהמאה ה-19 וה-18, אני מוכרחה להפנות את השאלה – אתם בטוחים? האם באמת אלה הספרים הטובים ביותר בשביל הילדים שלכם? כי הם ישנים? כי הם אירופאים? כי מגדלי השן נתנו להם גושפנקה של איכות? שימו לב שאותם מגדלי שן מאמצים חידושים בקצב כה מזדחל, עד שבקושי הספיקו להפנות את מבטם לספרות הילדים והנוער שהתפתחה במאה ה-20. והרי רוב ספרות הילדים והנוער התפתחה במאה ה-20.

תשובת רבים (וזאת שיחה שכבר ניהלתי) היא שמדובר בספרים טובים. הם זוכרים אותם מילדותם. הם היו מרותקים ובלעו בשקיקה כל מילה. היום כבר לא כותבים ספרים כאלה. והילדים לא יודעים להעריך אותם. הולך ופוחת הדור. יאדדה יאדדה יאדדה. ואז מתברר שההורים עצמם לא קראו בדיוק את מה שנדמה להם שהם קראו. הם קראו, אולי, גרסה מקוצרת מבלי שידעו זאת. (לדוגמה בסדרת כתרי, שבה לכל הספרים הקלסיים יש בדיוק 220 עמודים.) הם קראו "תרגום" שבעצם היה פרשנות ועיבוד. אבא שלהם סיפר להם בעל פה את החלקים הטובים של הספר. הם בכלל ראו סרט, או סדרת טלוויזיה. בחלק הארי של המקרים, מתברר שההורים עצמם לא קראו את המקור.

הדוגמה הברורה ביותר היא "מסעי גוליבר" של סוויפט. במקור ספר פוליטי חריף וזועם, שכולו התרסה נגד נורמות החברה ומוסדותיה, בבריטניה של תחילת המאה ה-18. זה לא ספר ילדים; לא היו אז ספרי ילדים. מרכיב ההרפתקה הוא רק מרכיב זעיר ביצירה הזאת, והפנטזיה מגויסת כולה לשם משל וביקורת על העולם האמיתי. אבל בתקופה שבה לא היו הרבה אלטרנטיבות מתאימות יותר לילדים, הילדים נאחזו במה שהיה זמין להם, וניכסו אותו לעצמם. אני עומדת לטעון טענה די בעייתית: את גוליבר ה"אמיתי" שאליו משוועת נפש הילד, לא נמצא ביצירה המקורית שפירסם גונת'ן סוויפט ב-1726, כי אם בארכיטיפ המצטבר שהתרבות הקולקטיבית זיקקה מתוך אלפי עיבודים לאורך מאות שנים. את הגוליבר הזה לא תמצאו באף יצירה בודדת. אתם תצטרכו לספוג אותו מתוך חשיפה לעיבוד, ועוד עיבוד, ועוד עיבוד, ולבנות אותו לעצמכם בדמיונכם.

במילים אחרות, אני דווקא בעד גרסאות מקוצרות ומעובדות, כל עוד הן לא המקור הבלעדי שדרכו מכירים את היצירה. כמו כן, להביא בחשבון שישנם עיבודים וישנם עיבודים. עצם העובדה שלספר יש שם קלסי והיסטוריה ארוכה לא מבטיחה בשום אופן את איכותם של כל העיבודים, ויש מהדורות שמבזות את המקור, לצד כאלה שמאירות אותו באור חדש ומבורך.

במקרה של גוליבר, לילדים ישראלים בני ימינו, אני ממליצה על הגרסה שתרגמה מיכל אלפון להוצאת עם עובד: "סיפר מחדש" מרטין ג'נקינס, אייר כריס רידל. לגבי טום סוייר, אני ממליצה על הגרסה שתרגם והעיר יניב פרקש להוצאת אריה ניר. אני ממליצה להכיר גם גרסאות אחרות. אין לי המלצות מיוחדות לגרסאות של מסביב לעולם בשמונים יום או של רובינזון קרוזו. מעל לכל, אני ממליצה להיפתח לאפשרות שגם בימינו נכתבות הרפתקאות מעולות, מותחות ומרתקות, שיכולות להניח את הבסיס לאהבת ספרים אשר תוביל את הילדים בסופו של דבר גם לגלות מחדש את הקלסיקות.

גוליבר ומלך ברובדינגנג, ציור של ג'יימס גילריי משנת 1803. כבר אז היה הספר בן 77.

תסתכלו על הילדים שלכם. תביטו בהם טוב טוב. מה הם עושים עכשיו? איזה ערך יש למה שהם עושים?

אני כותבת שוב ושוב באותם עניינים, ולפי התגובות שמתקבלות כאן ובמקומות אחרים, חלקכם קורא משהו אחר ממה שכתבתי. חלקכם פשוט לא מבין אותי כלל.

לדוגמה, אם קראתם את הפוסט שכתבתי על קלסיקות עתיקות, ומה שיצא לכם מזה הוא שאני יוצאת נגד קלסיקות ואומרת שעבר זמנן – לא הבנתם את מה שכתבתי. אם מה שלקחתם מהפוסט הזה הוא שאני חושבת שיש גיל נכון לקריאת כל קלסיקה – לא הבנתם את מה שכתבתי. הפוסט בכלל לא עסק באיכותן הספרותיות של הקלסיקות, אלא בטעות שאנחנו טועים, כשאנחנו קובעים שאם ילדים של היום לא מתחברים לקלסיקות של פעם, הבעיה היא כנראה בילדים. הבעיה לא בילדים. הבעיה היא בציפייה הלא מציאותית שהחיבור בין קלסיקות עתיקות לילדים אמור להיות קל. הבעיה היא שאנחנו מודדים את הילדים שלנו היום מול זיכרון מיופה וחסֶר של איך שנדמה לנו שאנחנו היינו בגילם, ובכך שאנחנו מסתכלים עליהם ולא רואים אותם.

אני כותבת שוב ושוב את אותם הדברים, והתגובות שמתקבלות הן אותן תגובות. (ולתגובות הללו התכוונתי, קובי, כשכתבתי בפוסט הקודם "יאדדה יאדדה יאדדה".) עונים לי שכן, שיעורי האוריינות היום גבוהים מבעבר, אבל אוריינות היא לא קריאה. שכן, הילדים קוראים במחשב, אבל הם לא קוראים ספרים. שכן, הם קוראים ספרים, אבל לא בכמויות שאני קראתי. שכן, הם קוראים המון ספרים, אבל הספרים שהם קוראים ירודים. ובקיצור נמרץ, דור הורים שמסתכל על דור הילדים, מתוך עמדה שמראש מניחה, שהחוויה התרבותית שלנו כילדים היתה שווה יותר מהחוויה התרבותית של ילדינו היום.

תסתכלו עליהם. תראו מה הם עושים.

הם מבלים שעות מול הטלפונים שלהם, מול האייפדים, המחשבים והטלוויזיה? כן. וכל זה למה? משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שיש להם טלפונים, אייפדים, מחשבים וטלוויזיה, שלכם כנראה לא היו כשהייתם קטנים, או בכל אופן, לא זמינים באותה מידה. השנייה היא שאנחנו הצרנו את עולמם הפיזי של הילדים עד כדי כך, שלא פלא שהם בורחים אל העולם הווירטואלי, בו חופש התנועה שלהם כמעט בלתי מוגבל. הם משתמשים בטלפונים, באייפדים ובמחשבים בדרכים פעילות ויצירתיות, ובתוך הקשר חברתי שבו מעורבים גם ילדים אחרים. אפילו הצפייה בטלוויזיה, שהיא פעולה פסיבית, הפכה לאיכותית יותר מהצפייה בטלוויזיה בילדותנו, ולו רק בזכות האפשרות לבחור מתי רואים מה, ולראות סדרות שלמות בסדר וברצף הנכון.

אתם נזכרים בילדותכם, ורואים את רגעי השיא. אתם זוכרים את הספרים שטלטלו אתכם, ריגשו אתכם, גרמו לכם להתאהב ונחרטו בזכרונכם – ואינכם מתייחסים להררים של מילים ריקות, סתמיות, שבלוניות ומיותרות שקראתם בחייכם. אבל כשאתם מביטים בילדיכם, אתם מצפים שבכל רגע נתון הם יחוו את השיאים שאתם זוכרים, וזה לא הוגן. אתם מתרפקים בנוסטלגיה על יצירות שריגשו אתכם, אבל אם תחזרו אתם בעצמכם אל אותם ספרים שקראתם, תגלו שאתם מתקשים להתרכז, שחלקים שלמים מיושנים או משעממים, שקראתם גרסאות מקוצרות ומצונזרות, שפתאום נוספו אמירות בעייתיות, סקסיזם וגזענות, ושאפילו התרגום לא כזה נפלא כמו שזכרתם, שלא לדבר על רמת ההגהה הירודה והעיצוב המכוער. הספרים של ילדותכם, עם כל הכבוד, לא היו טובים יותר מהספרים שקיימים היום. להפך. אפילו הקלסיקות השתפרו: הן קיימות היום במהדורות מלאות יותר, במגוון רחב יותר של תרגומים ועיבודים, במדיות שונות שמאפשרות חיפוש והשוואה, בצורות אטרקטיביות יותר. ולגבי הספרים שנכתבים היום – אנחנו חיים בתור זהב של ספרות נוער, ואם אתם לא יודעים את זה, ההפסד כולו שלכם. לא כל מה שנכתב היום טוב, רחוק מזה – אבל נכתבים היום דברים די נפלאים בכמויות חסרות תקדים.

העבודה שלי מביאה אותי יום יום למפגש עם ילדים שקוראים, שמכורים לקריאה, שמתמוגגים מקריאה, שמתרגשים מקריאה. נכון שהם מיעוט. הם ראש הפירמידה, שבבסיסה הרחב ילדים רבים שלא קוראים. אבל הם קיימים, ולא זאת בלבד שהקריאה שלהם איכותית וכמותית, היא גם אקטיבית וחברתית הרבה יותר משהקריאה שלנו היתה בגילם. הם מקימים פורומים, הם כותבים פנפיקים, הם מארגנים מפגשים, הם עוקבים אחרי סופרים במדיה חברתית ונפגשים איתם וירטואלית, הם כותבים ערכים במאגרי מידע שיתופיים, הם יוצרים פנארט, הם מעצבים תלבושות קוספליי, הם בוחרים "טים", הם מתארגנים לצפות ביחד בסרטים, הם עושים מש-אפים, הם מפיצים מימים, הם כותבים חידונים, הם מגייסים כספים, הם מפיצים המלצות, הם יוזמים מדורי ביקורת, הם יוצרים חברויות על בסיס עניין משותף עם אנשים בצד השני של הגלובוס, הם קוראים וחוזרים וקוראים וקוראים מסביב ומשלימים את השכלתם כדי להיטיב לקרוא, הם הולכים להרצאות, הם כותבים הרצאות, הם עושים מיליון ואחד דברים מסביב לקריאה שאתם לא עשיתם בילדותכם. ואתם יודעים מה? הייתם מתים שהאופציות האלה היו קיימות כשאתם הייתם בגילם.

בפעם הבאה שמישהו יסביר לי שילדים היום כבר לא קוראים, אני אנשום עמוק ואספור עד עשר ואתאפק אפילו לענות. כי פקעה סבלנותי. אין לי די אנרגיות להמשיך נואשות לנסות לשכנע דור הולך ומזדקן שהילדים שלהם נפלאים. רוצים להגיד לי שמערכת החינוך כושלת? היא בהחלט כושלת, אבל זה לא באשמת הילדים. הילדים לא יושבים על התחת ומחכים שישפרו בשבילם את מערכת החינוך, הם חוצבים לעצמם דרכים חדשות שאנחנו לא מכירים, בזמן הפנאי שלהם. הם בורים יותר לפי מדדים אחדים שלנו, אבל בו זמנים הם מפתחים מיומנויות שאנחנו לא לימדנו אותם, שלפעמים אפילו אין לנו כלים להעריך. תסתכלו על מה שהם עושים. במקום לצקצק בלשונכם בהתנשאות ולחשוב שאתם הייתם ילדים מוצלחים יותר, תשאלו את עצמכם איזה מין ילדים הייתם אילו גדלתם היום. האם לא הייתם נמשכים לדברים שמושכים אותם? האם לא הייתם רוצים לפתח את המיומנויות שהם מפתחים?

לא הייתי מסוגלת לעשות את מה שאני עושה – לעסוק בהוצאה לאור של ספרי ילדים – אלמלא האמנתי בילדים וביכולתם לפלס לעצמם דרך. מסלול המחשבה שמתחיל ב"ילדים היום פחות טובים מפעם" הוא מסלול תבוסתני, שמוביל או לייאוש או להתנגחות בדור הצעיר בלי התקדמות. מסלול המחשבה שמתחיל מ"ילדים היום שונים מילדים של פעם, וואו", הוא מסלול שפותח אלף אפשרויות.

תסתכלו על הילדים שלכם. תראו מה הם עושים. אולי תלמדו מהם משהו.

(העתק פוסט מהבלוג של הוצאת עוץ)

בשעה טובה יש ספר חדש בהוצאת עוץ: שם צופן: וריטי, מאת הסופרת אליזבת וויין, בתרגומה לעברית של ענבל שגיב-נקדימון. אפשר להזמין עותק מודפס כאן באתר, או לרכוש עותק דיגיטלי באתר גטבוקס. בניגוד לספרים קודמים שראו אור אצלנו, זהו אינו ספר פנטזיה, והוא מיועד לקוראות ולקוראים מגיל 14 ומעלה. בלי להיכנס יותר מדי לעלילת הספר (שכן גורם ההפתעה חשוב במיוחד בספר זה) הוא מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, ומספר על חברות אמיצה שנרקמה בין שתי נשים צעירות שהיו מגויסות למערך התובלה האווירית של בריטניה.

אליזבת וויין, מחברת הספר "שם צופן: וריטי"

כשעורכת הספר, רוני בק, הגיעה לסוף המסמך שערכה, היא כתבה לי הודעה נרגשת, ובה בין היתר כינתה את גיבורות הספר "אמיצות, מרהיבות, מעוררות השראה". ועל כן כשנתבקשתי להמציא אתגר הקשור בספר, ביקשתי מחברות וחברי פורום "ספרים?" בפייסבוק, שיכתבו לי על דמות ספרותית נשית המעוררת בהם הזדהות ואהבה. (האתגר יימשך עד 26.12.15 ובין המשתתפים יוגרלו 5 עותקים של שם צופן: וריטי). אני מודה שהופתעתי משטף התגובות המעניינות, המגוונות והמרגשות, וביקשתי רשות לצטט כאן כמה תיאורים לדוגמה. והרי לכם דמויות אהובות על חברות וחברי הפורום.

—-

רותם בוג'רסקי כתבה:

דניאל שפיץ כתב:

נומבקו מייאקי מהספר "האנאלפביתית שידעה לספור" היא אישה מדרום אפריקה שגדלה בשיא האפרטהייד של המדינה והתגלגלה בחיים עד שהפכה לשגרירת שבדיה בדרו"א. הסיפור שלה התחיל באם מסוממת שנפטרה במחראות שבהן היא עבדה כמפנת פסולת עד שלבסוף היא ניהלה את המקום אבל זו הייתה רק ההתחלה.
נומבקו נולדה עם כישרון נדיר למתמטיקה שהוכיח את עצמו לא רק כמתת אל אלא גם בתור הזרז שקידם את העלילה, בזכות הכישרון הזה והחכמה הרבה שלה היא הגיע רחוק מאוד. נומבקו היא לא רק מבריקה אלא גם אישה צנועה ואוהבת ומאוד הזדהיתי עם החיפוש שלה אחר המקום המתאים לה בעולם ואחרי אדם ראוי להיות בן הזוג שלה תוך שהיא לא מתפשרת על אנשים לא מתאימים ומחפשת בכוח. לאורך כל העלילה היא עושה את המירב בשביל עצמה וידידה, היא מלאת הומור וחן וקסם אישי.

אלה גורדון-חן כתבה:

כל דמות נשית שג'יין אוסטן כתבה אי פעם תתאים כאן, אבל בעיקר אלינור דאשווד מהספר "תבונה ורגישות". אני מזדהה איתה באופן די מוחלט (קטע של אחיות בכורות כנראה). אני אוהבת את זה שהיא לא מחפשת לשבור את החוקים הנוקשים של החברה בה היא חיה, אלא מצליחה לפרוח למרות אותם חוקים ולגרום להם לעבוד לטובתה. ואת המסירות שלה לאנשים שהיא אוהבת. ואת חוסר האנוכיות וטוב הלב והסובלנות שלה. ואת עמוד השדרה האיתן שלה. ואת היכולת שלה להתעלות מעל קטנוניות ושמחה לאד. ואת היושרה שלה והדבקות שלה באידאלים שהיא מאמינה בהם. ואת הצניעות הטבעית והכנה שלה שלא מקטינה אותה אלא נותנת רק למי שמגיע לו באמת, לראות את טיבה האמיתי.

ניר בן סימון כתב:

פלורה מהספר "מרכבות באיילון" של לימור מויאל. היא מתחילה את הספר בתור אמו החורגת של דן, הדמות הגברית המבוגרת הראשית של הספר. הם לא ממש בקשר אבל עד מהרה הם מתחברים כאם חורגת ובן חורג ואז משם פלורה נותנת משמעות גדולה מאוד לספר. לא אמשיך מעבר לכך אבל ארמוז שיש לה תפקיד משמעותי בחיים של הבן החורג שפתאום גילה אישה אמיצה שלא פוחדת לומר את הדברים שיש לה לומר ולהגיע ללב אטום כלב של הבן החורג שלה.פלורה נכנסה לי לחיים ולא אשכח אותה לעוד הרבה זמן.

פיאז'ה חילק את שלבי התפתחות הילד לתקופה הסנוסרית/מוטורית, השלב הפרה-אופרציונלי, שלב האופרציות המוחשיות ושלב האופרציות הפורמליות. תיאורית התפתחות הילד של אריקסון מפרטת שלבים רבים יותר: השלב האוראלי-סנסורי, השלב השרירי-אנאלי, השלב הלוקומוטורי-גניטלי, שלב החביון ועוד. ואיכשהו כל מומחי התפתחות הילד המפורסמים פספסו שלב חשוב בהתפתחות של ילדות קטנות: שלב הנסיכות. זה השלב שבו ילדות קטנות נעשות אובססיביות לגמרי בכל מה שקשור לנסיכות, רוצות ללבוש רק ורוד עם נצנצים, ומכריחות את ההורים שלהם לרכוש הרבה מוצרים של דיסני. מה, לא?

בעולם הממותג שבו אנו חיים, הורים/צרכנים נוטים לפעמים להתבלבל בין שלבי התפתחות ביולוגיים, להתוויה השיווקית המלאכותית לחלוטין שנקבעה על ידי תאגידים מסחריים. אין תחום שבו הבלבול הזה בולט יותר, משפיע יותר ומזיק יותר מאשר בתחום ההפרדה המגדרית בין בנים לבנות. כתבתי כאן פעם על המצאת הצבע הוורוד כ"צבע של בנות" בתחילת המאה ה-20: בניגוד לרושם העשוי להיווצר לצרכן המודרני, כאילו לבנות יש זיקה מולדת לצבע הוורוד, מדובר בקביעה שיווקית שהתבססה בתודעה הצרכנית אי שם אחרי מלחמת העולם הראשונה. כיום הצבע הוורוד שולט בצעצועים, בגדים ומוצרים אחרים המשווקים לבנות, יותר מאשר בדורות קודמים: למעשה, מאז שנות החמישים יש עלייה מתמדת בשיעור הצעצועים המשווקים כמתאימים רק למגדר אחד, וירידה בשיעור הצעצועים ה"ניטראליים". הוורוד משמש תמרור המסמן לצרכנים מה "הוחלט" מגבוה שמתאים לבנות; בד בבד זהו תמרור אזהרה, שמסמן לבנים "בזה אסור לגעת".

Credit: Reuters/Charles Platiau

מה שמרשים עוד יותר מהעלייה הדרמטית בהפרדה המגדרית בשיווק צעצועים, הוא עד כמה הציבור מוכן לקבל זאת כחלוקה טבעית מובנת מאליה ואפילו רצויה. כאשר רשת טארגט האמריקאית הודיעה בקיץ האחרון שתבטל את סימון המדפים במדור חנויות הצעצועים לפי "בנות" ו"בנים", היו, לצד המברכים, הורים שהגיבו בחמת זעם ובאיומים להחרים את הרשת. "הדבר המשעשע בכל זה," כתב אז קן דנמיד, "הוא שנראה שמרבית המגיבים נגד הצעד מבלבלים בין שינוי השילוט לבין ביטול של מגדר בכלל, שזה אבסורד גמור. למראית עין נראה כאילו לאנשים אין שום תפישה שלשלטים הללו, ולקיומם של מדפים ממולאים צעצועים וורודים 'לבנות בלבד', אין שום קשר לזיהוי מגדרי מולד, אלא אך ורק לשיווק."

בתגובות דומות נתקלה חמוטל ברקן-בארי, כאשר פתחה בקניון גבעתיים את חנות הצעצועים "טומי ואניקה", שבה באופן מודע ומכוון אין הפרדה בין מדפי צעצועים לבנים למדפי צעצועים לבנות. "כשלקוחות מבקשים מתנה לגיל מסוים, הם המומים כשאני נמנעת מלשאול אם המתנה לבן או לבת. מבחינתי זה לא רלוונטי. אני מציעה מוצרים בהתאם לגיל, לתקציב ולתחומי העניין ולא בהתאמה למגדר. הדינמיקה עם הלקוחות ברגעים האלה מאתגרת בכל פעם מחדש", מספרת ברקן-בארי. היא מתארת שלל סיטואציות בהן ניסיון לבחור מתנות שלא בהתאם לסטריאוטיפים מגדריים גרר תגובות זעם או בושה בקרב לקוחות, ובהן: "לקוחה כעסה עלי כשהסתבר שיש לי לקישוט אריזת המתנה רק סרט בצבע אדום, כי הרי זה צבע לבנות ומדובר במתנה לבנים." קידוד הצבעים השרירותי חדר עד כדי כך, שיש הרואים עלבון או פגיעה בזהות המינית של ילדים, בעצם בחירת צבע הצעצועים שבהם ישחקו, או צבע אריזתם.

בדומה לשיוך המגדרי של הצבע הוורד, כך גם "שלב הנסיכות" שרבים כיום מחשיבים אותו שלב בלתי נמנע בחייהן של ילדות קטנות, אף הוא המצאה שיווקית. ומעשה שהיה כך היה. בשנת 2000, עלה במוחו של מנהל בחברת דיסני בשם אנדי מוני להחיות מחדש סרטים ישנים של האולפן כגון "שלגייה" (1938) "סינדרלה" (1950) ו"היפהפייה הנרדמת" (1959), ולכרוך את כולם יחד תחת שם המותג "הנסיכות של דיסני". הרעיון היה להפגיש בין דמויות הנסיכות מתוך הסרטים השונים, על מנת לשווק דרכן מוצרים נלווים כגון בובות, תחפושות ועוד. כצעד שיווקי מדובר היה בהצלחה מסחררת, ותוך שלוש שנים הכניס מותג "הנסיכות של דיסני" יותר ממיליארד דולר (על כך בכתבה של קלייר סודאת').

מותג הנסיכות השתרש עד כדי כך שהוא הוביל שינוי תרבותי בארצות הברית ובמערב, כפי שתיעדה פגי אורנסטין בכתבתה "מה רע בסינדרלה", ומאוחר יותר בספרה "סינדרלה אכלה את הבת שלי". פתאום היו מוצרים ממותגי-נסיכות בכל מקום, וכאם לילדה קטנה, היא הבחינה שעוד ועוד אנשים מניחים כמובן מאליו שנסיכות הן האהבה הגדולה של בתה. "נשברתי סופית במרפאה של רופאת השיניים," היא מספרת. "כשהיא הצביעה על כיסא הטיפולים שלה, ושאלה, 'את רוצה לשבת על כס הנסיכות המיוחד שלי, כדי שאנצנץ לך את השיניים?' פשוט התחרפנתי. 'אוי למען השם,' הטחתי בה. 'יש לך גם מקדחה של נסיכות?'"

כפי שמציינת אורנסטין, וגם אני, אין כל פסול בחיבה של ילדות לנסיכות כשלעצמה. הבעיה היא שאת מעגל הקסמים שנפתח במיתוג נפרד לבנים ולבנות, קשה מאוד לבלום – וגם דיסני בעצמה נלכדה בו. "זה זמן מה," כותב ג'ים מקווארי, "מתקיים מאבק בתוך דיסני, בין מחלקת הרישוי למחלקת ההפקה… תוכניות המיתוג היו הצלחות כבירות, אבל הן עמדו בסתירה ישירה לפילוסופית 'הסרטים שלנו נועדו לכולם' של האולפנים. אגב שיווק הצעצועים, הם בטעות מיתגו מחדש את רוב הקטלוג הישן של דיסני בתור 'סרטים של בנות'." (בעבר כתבתי בבלוג על סתירה דומה בין המסרים העולים מ"סרט הלגו" לבין השיווק בפועל של צעצועי לגו.) מותג "הנסיכות של דיסני", אף שבזכותו נמכרו מוצרים רבים, הפך למכשלה בשיווק של סרטים. עד לעשור האחרון נקראו סרטי דיסני על שם האגדות והמעשיות ששימשו להם בסיס, אבל בשנת 2010 כשהופץ סרט המבוסס על סיפור רפונזל, שונה שם הסרט ל"Tangled" (בעברית, "פלונטר"), ומערך הקדימונים הדגיש את הדמות הגברית בסרט, על מנת שלא יסבול מהסטיגמה המרחיקה של "סרט לבנות". כך גם שובר הקופות הגדול של שנת 2013 "Frozen" ("לשבור את הקרח") שווק תחת שם שאינו מרמז על קישורו לנסיכות, ובקדימונים הראשונים של הסרט נראו אך ורק דמויות זכריות. דיסני הכניסה את עצמה למילכוד: המיתוג הנפרד של תחומי בנים לעומת תחומי בנות, צמצם כביכול את קהל היעד של סרטים שבעבר היו נחשבים סרטים לכל המשפחה, וכיום נתפשים סרטי בנות בלבד.

במצב שבו דיסני רשמה הצלחות כבירות בשיווק ממוקד לבנות, נוצר כביכול פער בכל הנוגע לשיווק לבנים. כעת חיפשה דיסני מותג מקביל לבנים, שיביא הכנסות דומות. הפתרון שמצאו היה לרכוש שני מותגים שאמורים היו למצוא חן בעיני בנים: את גיבורי-העל של מארוול, ואת סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים". אלא שמחלקת השיווק של דיסני התייחסה למותגים הללו כאילו מדובר במותגים לבנים בלבד – וכך החלה לקבל סדרת החלטות מביכות יותר ויותר,  בנוגע לצעצועים ששווקו לצד סרטיה החדשים. כשיצאו הצעצועים הראשונים לסרט "שומרי הגלקסיה", היו ששמו לב שכמעט אין צעצועים של הדמות הנשית, גמורה. מחיקת הדמות הנשית היתה בוטה יותר בצעצועים הנלווים לסרט "הנוקמים – עידן אולטרון": שם דמותה של נטשה רומנוף לא סתם נעדרה, כי אם הוחלפה בדמויות גבריות. שיא השיאים, לפי תגובות הקהל במדיה החברתית, הוא היעדרותה של ריי מצעצועי "מלחמת הכוכבים", מכיוון שמדובר בגיבורה הראשית של הסרט!

ערכת משחק "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר". שש דמויות זכריות – אבל איפה ריי? https://twitter.com/JamieFord/status/664824284938809345

אז מה קורה פה? ההסבר המתבקש הוא שמדובר במחשבה מעגלית של מחלקת השיווק, שמנציחה ומחזקת את ההפרדה שהיא עצמה המציאה. ההנחה שבנות לא קונות צעצועי אקשן מובילה לייצור מופחת של צעצועים כאלה, וכתוצאה מרחיקה את הבנות, שלא קונות את הצעצועים, וחוזר חלילה… נבואה שמגשימה את עצמה. הדבר משפיע לא רק על הצעצועים המיוצרים, אלא גם על עצם התכנים שמוגשים בסופו של דבר לקהל: ישנו היזון חוזר בהחלטות לשווק צעצועים אחרים לבנים ולבנות, המשפיע על החלטות לגבי אילו תכנים יופקו עבור בנים ועבור בנות, וחוזר חלילה.

דוגמה להחלטה מעגלית שכזאת אפשר לראות בהתנהלות של רשת "קרטוּן נטוורק" סביב הסדרה Tower Prep. הסדרה, המתרחשת בפנימיה לילדים בעלי כוחות-על, בוטלה לאחר עונה אחת בלבד. לגרסת היוצר, סיבת הביטול היתה שהתברר שהיא פופולרית מדי בקרב בנות. התסריטאי פול דיני, בראיון בפודקאסט של קווין סמית, סיפר על לחץ מצד הרשת לכתוב את דמויות הבנות בסדרה כך שתמיד תהיינה "צעד אחד מאחורי הבנים. פחות חכמות מהבנים, פחות מעניינות מהבנים", על מנת שיותר בנים יצפו בתוכנית. כשעשו התסריטאים טעות והתמקדו בסיפורי הרקע של דמויות הבנות, נרשמה עלייה בצפייה בתוכנית בקרב בנות, נשים ומשפחות – והתוכנית בוטלה. דיני מסביר: "שמעתי מנהלים שאומרים 'אנחנו לא רוצים שבנות יצפו בתוכניות האלה'… הן לא קונות צעצועים. בנות קונות צעצועים אחרים."  כך אבדו הצופות, ואיתן כל פוטנציאל למכירה אפשרית של מוצרים נלווים כלשהם. נבואה שמגשימה את עצמה.

עד לאחרונה היתה דעה רווחת בהוליווד שסרטים בכלל וסרטי פעולה בפרט שיש בהם גיבורה נשית הם סרטי נישה שפונים לנשים בלבד, ואילו סרטים עם גיבור ראשי גברי פונים לקהל הרחב. הצלחות מהשנים האחרונות כגון טרילוגיית "משחקי הרעב", "מקס הזועם" וכעת "מלחמת הכוכבים – הכוח מתעורר" מוכיחים שגם סרטי פעולה עם גיבורה נשית יכולים לשבור קופות. בהוליווד מתחילה – לאט – לחלחל ההבנה שייצוג לנשים הוא טוב לא רק בשביל הנשמה והעקרונות, אלא גם בשביל הכיס. (כנ"ל אגב לגבי ייצוג למיעוטים.) חברות הצעצועים מפגרות מאחורי ההתפחות הזאת, ועדיין לא הפנימו שיש ביקוש לדמויות נשיות בצעצועים, אפילו אם הם מבוססים על סרט פעולה. נדמה שאולי סוף סוף זז משהו בעקבות התרעומת שקמה סביב היעדרה של ריי ממוצרי "מלחמת הכוכבים"; מכל מקרה, חברת הסברו, יצרנית הצעצועים המייצרת את רוב צעצועי הפעולה של דיסני, לפחות שינתה את התירוצים שהיא נתנה הפעם: לא "אין ביקוש לדמות הזאת" כי אם "לא רצינו לתת ספויילרים לסרט". אולי מתחיל ליפול האסימון.

אין שום פסול בילדה שאוהבת ורוד, נצנצים, בובות ברבי, ולהתחפש לנסיכה. הפסול הוא בעולם שמאפשר לבנות רק ורוד ונצנצים וברביות ונסיכות. הפסול הוא בעולם שבו לבנים אסור לגשת לכל דבר שסומן כמתאים לבנות. הפסול הוא, כשאנחנו לא שמים לב בכלל שהנשים נמחקות, כי כבר הפנמנו שהן פחות חשובות מהגברים. הפסול הוא כשאנחנו מאפשרים לאנשים שמנסים למכור לנו מוצרים שאנחנו לא צריכים, להשפיע על תפיסת העולם שלנו לגבי מה שנכון וטבעי ורצוי בשבילי הילדות והילדים שלנו. אל תאמינו לדיסני, שיש רק דרך אחת להיות בת או בן. תאהבו מה שאתם אוהבים/אוהבות, ואל תתנו לאף אחד לבייש אתכם על זה.

איך היה נראה סט משחק של "משחקי הרעב" אילו תוכן על ידי הסברו? (הומור)
מהאתר: http://www.upworthy.com/feministhasbro